הדלת

סגרתי את הדלת שלוש פעמים ונכנסתי הביתה. התיישבתי על הספה במטרה לנוח קצת מול הטלוויזיה. הדלקתי את הטלוויזיה. ראיתי קצת "איך פגשתי את אמא".
כמעט שכחתי שהיא קיימת.

עד שהיא נכנסה, זועמת מכעס. הרבה זמן היא כבר כועסת. למעשה, כל כך הרבה שאני כבר בקושי זוכר את התקופה שבה היא הרגישה אחרת כלפיי.

לא הייתי בטוח כבר ממה היא כועסת הפעם. אולי זה בגלל השכנה, אולי בגלל העוזרת, אולי בגלל המוכרת של המכולת. זה כבר לא באמת משנה לי. בסופו של דבר, אני עושה מה שאני רוצה, עם מי שאני רוצה, והיא סופגת את זה ונשארת איתי כי אין לה לאן ללכת. לפחות ככה היה נדמה לי.

"אני לא מאמינה ששוב עשית לי את זה!" היא אמרה בזעם. בהיתי בה, אדיש. אפילו לא טרחתי לענות. "כמה אתה חושב שאני מסוגלת לספוג?!" אמרה אף ביותר זעם. החלטתי שבכל זאת מגיעה לה התייחסות, אז עשיתי לה אצבע משולשת.

ואז הרגע שלא האמנתי שיקרה קרה.
היא החטיפה לי סטירה מצלצלת. הלחי שלי בערה מכאב. "זה נגמר בינינו!" היא אמרה בנחישות, ואז יצאה מהבית בטריקת דלת.

בהיתי בדלת בחוסר אונים ועם לחי שורפת ופתאום זה הכה בי. פתאום נזכרתי בהתחלה, כשרק הכרתי אותה. באושר הבלתי נתפס שהרגשתי כשהייתי איתה. ואז הרגשתי בושה. בושה על מי שאני, על מי שהפכתי להיות. בושה על כך שבשנים שהיינו ביחד עשיתי כל כך הרבה טעויות, הייתי רע אליה. לקחתי אותה כמובן מאליו.

אבל בסופו של דבר, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. ואני מוכן לעשות הכל בשביל להחזיר אותה אליי. אני מוכן להשתנות. ולכן, בתקווה שזה לא מאוחר מדי, החלטתי לצאת לרדוף אחריה. לפתע הלחי כאבה לי פחות. יצאתי מהבית בנחישות, וסגרתי את הדלת. פעם אחת.