הבלון שרצה רק להיות חופשי…

לראשונה כשפקח את עיניו הוא מצא את עצמו מוקף בעוד הרבה כמוהו, מקומטים, מצומקים וצבעוניים – בקופסה בחנות מתנות וכלי בית. סיפרו לו מעשיות: על בלונים שהצליחו לברוח מידיהם הקטנות של ילדים דביקי אצבעות, על סיפורי האימה של קוצים, מחטים, אור חם מידי במנורות וחיבוק מוחץ מידי של בני אדם. אבל מבין כל הסיפורים, הוא הכי אהב את האחד על ההליום האגדי, שרק בלונים אחדים בעלי מזל זוכים בו; ורק בעזרת אוויר הקסם הזה – ניתן להגיע למעלה לשחקים, לשוט עם העננים, לצפות בנוף המדהים, להישוות בחסדי הרוח ולהיות חופשי כל כך!
אותו הבלון תמיד רצה לזכות בהליום, וחלם תמיד על חופש.
אך ביום שהוא נלקח, התחוור לו שהוא נבחר להיות חלק מצרור עצום של בלונים אחרים, שנועד לשמח נערה אחת ביום הולדתה. לרוע המזל, הוא נופח בעזרת אוויר רגיל, וקנאתו התעוררה ממש כאשר בלונים אחרים, גדולים יותר ומקושטים יותר זכו להתמלא בהליום.
מה עוד, הוא נקשר לבלון אחר שהוא בכלל לא הכיר ויחד הוא הצטופף ונצמד עליו עד כדי שיגעון. לשניהם הוקצב חוט אחד; המכיר שולם והם יצאו מהחנות.
הצרור הנהדר היה עצום בגודלו ומעורר התפעלות מכל מי שהביט. אבל הבלון דווקא התפעל ופער את עיניו בשקיקה לכל הנוף שאפף אותו. מזלו היחיד היה שהוא נבחר להיות בקצה של הצרור, ובצידו החיצוני. הבלונים שנתקעו במרכז הצרור סבלו מאוד.

מאוחר יותר הוא הגיע לבית הספר. שם הוא כבר התידד עם חבריו הצמודים לו, ובנה איתם אט אט את התוכנית לברוח ולהיות חופשיים. הם הסכימו בגלל הצפיפות ואי הנוחות, אך הוא כסף בכל ליבו להיות עצמאי וחופשי בעולם הגדול. אולם זה לא היה קל. והם נאלץ להמתין לרגע שאותו יוכלו לנצל. שום רגע כזה לא הגיע.
עד אשר…

עד אשר הסתיים בית הספר, וכלת השמחה נכנסה לתוך המכונית של אחד מהוריה. הוחלט לבסוף שאת הצרור הגדול הם ישימו במושבים האחוריים, וחלק ממנו יהיה גם מחוץ לחלון.
המזל העיר פנים לקבוצת הבלונים המתרגשת. הם היו בחלק שבחוץ.

הם בדיוק עברו בכביש שמימינו נמצא שדה חיטה ארוך וגדול, ומצד אחר מגרש שבו בונים בתים. הם היו בצד של השדה רחב הידיים והרגישו כאילו העננים והמרחב עם הרוח הנעימה קוראת להם לבוא.
לא היה רגע מושלם מזה – כל שהם היו צריכים לעשות היה לכחך את החוטים שלהם בזכוכית הדקה של החלון הפתוח עד שיקרע! והם יהיו חופשיים! לא שזה היה קשה, הרוח טלטלה אותם בעוצמה כזו שזה היה אפילו מרגש ומלא אדרנלין.
החברים שלו חששו, אבל הוא עודד ומילא אותם בתקווה שזה הדבר הנכון לעשות!
לבסוף, על אף הפחד שהתנדנד בהם – הם השתחררו כולם בבת אחת.

אלו היו רגעים אלוהיים, הזמן בו הם עוד עפו להם מאחוריי המכונית ועוד לא נגעו באספלט.
אבל מכאן הכל כבר השתבש.
הם לא עפו לעבר השדה כפי שדמיינו – והמציאות היכתה אותם חזק בפנים. כיוון שאיש מהם לא היה מלא בהליום, הם פשוט קיפצו על הכביש, לא מגביהים יותר מעשרים סנטימטרים. שלוש מכונית אחרות התקרבו מאחור, ושניים מהחברים כבר התפוצצו למותם מהאספלט הדוקר. בלון אחר הצליח לתפוס כיוון רוח שהזיז אותו מהכביש והקפיץ אותו לרחוב אחד. אבל הבלון וחברו הקשור אליו עדיין היו בתוך הסכנה עצמה. והם היו אחוזי אימה כאשר הם מצאו את עצמם מקפצים באיטיות על הכביש, ועוד מכונית שחורת גלגלים מתקרבת אליהם במהירות מבעיטה.
טאחח!! ברגע האחרון הם הצליחו לזוז מטווח המכונית ועלו מעלה מהתנופה שלה באוויר.
אך לפתע, מסיבה לא ידועה – אולי מהתקף לב או חרדת יתר, התפוצץ למותו חברו הצמוד של הבלון.
לא! לא!! לא!! הבלון התחיל לצנוח חזרה לקרקע.
שתי מכוניות קרבו אליו, אבל משב רוח הסיט אותו מהכביש למדרכה הרחבה והוא התגלגל לעבר השדה.

בקנאה ובעצב רב הוא צפה בבלון האחרון שנותר בחיים, קופץ לו לעבר הרחוב, בעוד הוא נתקע בשיח ולא יכל לזוז.

ואז באתי אני. חזרתי מבית הספר באותו זמן וצעדתי בצד של השדות. חזיתי במכונית בעלת הצרור הגדול הולכת ומתרחקת ובבלון שנותר בחיים.
רחמיי התעוררו למראה הבלון והרמתי אותו בידיי. ראיתי בתנודותיו, כשהיה תקוע בשיח, שהוא אינו זקוק לעזרה מאיש, ויכול להסתדר לבדו. אבל בכל זאת הרמתי אותו.

הבלון העקשן לא רצה להיות בלון מחמד של איש, ולכן חיכה שאחיזתי תתרופף מעט, והופ! הוא חמק מבין זרועותיי.
הוא התגלגל, קפץ ונכנס לתוך תחומי הרחוב. אבל לעומת חברו ששרד, הוא נתקע מאחוריי תחנת אוטובוס מקורה.
הוא הסמיק שתוכניתו נכשלה והרמתי אותו משם בבבת צחוק משועשעת. והוא, כמו ילד עקשן שמסרב להפסיד, ניסה להשתחרר ממני עוד הרבה פעמים.

כשצעדתי בצד של אתר הבנייה והרמתי חוט שמצאתי – קשרתי אותו לרגליי הבלון (ורגליו המתות והקרועות של חברו שעדיין נקשרו אליו) וצעדתי איתו בשמחה.
אבל החוט נקרע באמצע. הפעם חשב הבלון שהצליח להיפטר ממני באמת – אבל דווקא אז הפסיקה הרוח לנשוב, והוא נדם לו על המדרכה.
הרמתי אותו ושבתי לצעוד איתו לביתי; משחקת ומרימה אותו באוויר. חשבתי שזה יעודד אותו, אבל נדמה לי שזה עשה ההפך. זה רק הזכיר לו עד כמה הוא כבול ולכוד בידי מישהו והזדמנותו להיות חופשי אבדה לנצח.

הסוף של הסיפור עצוב.
אחרי הליכה די ארוכה, שמעתי מאחוריי לפתע פתאום קול פיצוץ מבהיל.
הסתובבתי מהר וראיתי שאל קצה החוט נותר קרע גומי מצומק ואומלל. הבנתי מה קרה.

שום קוץ, שום ענף בולט, הבלון התפוצץ בכוחות עצמו. הוא הבין שמעתה והלאה הוא יישאר בלון עם חוט, שייך למישהו ולעולם לא חופשי. הוא שנא את המחשבה שיהיה קשור למשענת של כיסא בבית חנוק עם תקרה וחלונות סגורים, וילך ויאבד מאווירו ככל שיזדקן ויחלוף הזמן.
הוא ידע שלהשתחרר ממני אין לו עוד אפשרות לכן הוא החליט לשים קץ לחיו לפני שיהפוך להיות כלוא ומסוגר בבית של מישהו זר שאליו כלל לא נועד.
הוא התפוצץ כשהשמיים שאליהם תמיד רצה להגיע עדיין בעיניו, ובמבטו.
הוא ידע שהוא מעדיף למות חופשי מאשר לחיות משועבד,
ואני?
אני חזרתי הביתה, מבואסת ומדוכדכת שהתפוצץ הבלון. נכנסתי הביתה, התיישבתי מול המחשב, והתחלתי לכתוב את הסיפור – על הבלון שרצה להיות חופשי.