הבית
אני עומדת בסלון קר והכול ריק.
אולי זה בגלל שהמזגן שוב על קירור, כי שוב היה נדמה לי שהקיץ דולף. או שאולי זה בגלל שהמעצבת פנים גרמה לי, לזרוק כל כך הרבה שטויות מהסלון, בלי להתחרט.
מרגיש כמעט כאילו כל המוח שלי פשוט קר וריק.
אבל זה לא בגלל זה, זה בגלל הדלת. או יותר נכון; שוב בגללה. את ה-'שוב' אני תמיד שוכחת כי בכל פעם שהיה צלצול לבי התחרט ומיד שכח.
לקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר בכל הפעמים בהן חיכיתי ושום פעמון לא צלצל. ועכשיו פתאום מכה בי שהוא אף פעם לא מתנצל.
ועכשיו אני זוכרת, ועכשיו בבית המשפט מוחי החיוור צועק- עיוורת.
בית החולים מטלפן, הכיבוי אש אי שם רועש, וסירנת המשטרה שבויים בראשי בקול תתחקר. וכשהדמעות זולגות לי, הפעם, אני יודעת כי לא אאכל להתחמק; פסק הדין שמוסיף ואומר שאני בחיים לא יוכל לסמוך עלייך יותר.
כשרע לך אותי זוכר וכששמח אתה לי עוכר. אוי- אני כן שמחה כשאתה מאושר אל תטעה!
אבל כשאתה דופק לי במפתן ואני יודעת את מי אני מחליפה; כוס ויסקי שנייה (כן יקירי אני תמיד מריחה את הראשונה), אז אני גם יודעת שאחרי שתכנס ושנצפה בזריחה, אחרי שנעמוד באור יחדיו יד ביד והחום בפנים ימלא בלי שהכבד ינבל- כשתלך לך תגרום לי לצחוק מבדיחה.
לצחוק לא מאושר מהבדיחה; על הליצן שמחכה לך כשאתה מאושר; מהאף האדום, גם מהבכי, כי במראה אכן נראית מצחיקה.
כשאתה מאושר, הרי אני לא בראשך, ולחכות עד שתהיה אומלל, זו תחלואה. אז לא; אני כן אוותר ולא; אני לא אצחק. אני לא אתן לעצמי עוד סיפור לספר; על כוס ויסקי שנייה. אז לא, אני לא אהיה במטבח; לא שמורה היטב בדלת המקרר מחכה. אז אני כן אתן לך לבכות עם כוס הויסקי הראשונה, כן אצפה בך נשבר. אז אני אהיה במרפסת מביטה איך השמש שולטת באור בכוכבים ובכביסה. הכביסה שמתייבשת כבר לא תהיה תלויה בחוץ לראווה. נקייה. וכשתגיע הפעם השקיעה שלי ולא שלך, בה אני זו שארצה ארצה כוס ויסקי שנייה, אחלוף על פנייך, אוציא כוס זכוכית מהמגירה ואמזוג לי. לאט.
תגובות (11)
שיניתי פה מלא פעמים ועכשיו זו הגרסה הסופית. אשמח נורא לתגובות, מספיק 'אהבתי' או 'לא אהבתי'. תודה מראש ~
ההתחלה הייתה נחמדה, אבל אז דיי נאבדתי בפסקה השניה. יש לי הרגשה שהרבה אנשים באתר הזה (את חלק מהם) פשוט כותבים משהו בחמש דקות ואז מפרסמים. אני אתן לך טיפ קטן שעוזר לי. רוב הסיפורים שאני כותב דיי גרועים בהתחלה וזה בסדר כי זאת רק הטיוטה הראשונה, מה שאני עושה זה אני משאיר אותם בצד ולא חושב עליהם בכלל לאיזה יומיים, ורק אז קורא אותם, ופתאום אני מוצא מלא דברים לשפר ולהוסיף, ואז אני שם אותם בצד עוד יום, וקורא, ואז ועוד יום ועוד יום ופתאום הסיפור הרבה יותר טוב בהשוואה לזה שכתבתי בהתחלה בחמש דקות. תנסי את זה אני חושב שזה יעזור גם לסיפורים טובים יותר וגם ילמד אותך מלא.
חח כן, אתה צודק. זה באמת משהו כזה סוג של. פשוט כשאני כותבת אז אני בדרך כלל מלאה ברגש מסוים ואני לא רוצה לאבד אותו. בדיעבד כל פעם שכתבתי משהו ועשיתי לו גרסה אחר כך אתה צודק ולמדתי מלא דברים וזה יצא פי כמה יותר טוב בצורה מטורפת.
הפסקה השנייה באמת קצת בבלגן, קשה לקרוא אותה. בדרך כלל זה לא קורה לי כי אני לא כותבת סיפורים קצרים אלה שירים- די חדשה בסיפורים קצרים. זה בכלל היה אמור להיות שיר, כנראה היה צריך להישאר שיר בכלל חח
תודה שהגבת זו הפתעה נעימה ממישהו שמעריכים ^_^
אני קורא את השירים שאת מעלה, במיוחד אלה של אמצע הלילה. אני לא מגיב כי אין לי שום דבר מועיל להגיד, ניסיתי הפעם כי אני מבין שזה חשוב לך.
אני מבינה שיצא לך לראות את מה שכתבתי על תגובות האתר הזה. יותר כתבתי את זה כי העציב אותי חוסר תגובות כלליות באתר וראיתי עוד אנשים שמתמרמרים על זה וחשבתי למצוא דרך בה כולם יוכלו לקבל יחס אם רק יתנו יחס.
אבל אם כבר מדברים, אז כן את האמת שזה כן נכון >< אני בעיקר רוצה לדעת איך להעריך מה שאני עושה ולשמוע אם הצלחתי להעביר מה שבראש שלי. לראות פה את כל האנשים האלה שכותבים באתר עוזר גם.
לא ממש חשבתי שאתה פעיל באתר כי אתה מעלה דברים אחת להמון זמן אז הנחתי שזו גם התדירות בה אתה נכנס. זה ממש ממש שימח אותי לשמוע שאתה קורא חלק מהדברים שהעליתי. אני לא יודעת מה זה 'דבר מועיל' לומר, מבחינתי כל דבר שאומרים מועיל. אפילו אם לא היית מתאמץ לרשום לי עצה; "ההתחלה נחמדה ואחר כך נאבדתי" זה הרבה יותר ממספיק. תודה לך שניסית
:)
אני מניח שאת לא יודעת שהודעות פרטיות מגיעות לאימייל או שזאת הייתה שיחה קצרה במיוחד..
חח הייתה לי בעיה במייל והוא קיבל את ההודעה שלך רק בשבע בבוקר.
וזואי די נאבדתי במה שניסית לומר אבל אם ניסית לגרום לחייך אז במאה אחוז הצלחת 3>
Wonder במאה אחוז יודע על מה הוא מדבר. פעם ראשונה אני רואה אותו מגיב בכלל.. נו אז, איך זה להיות הסלב של בחירת העורכים? טוב אם הוא כבר יורד אל פשוטי העם, מן הסתם שזו תהיה גברתנו המוכשרת אוליב. עוד אחד מוצלח כמו תמיד!
אני יודעת כי לא אוכל להתחמק; פסק הדין שמוסיף ואומר שאני בחיים לא יוכל לסמוך עלייך יותר.
*אוכל [לא יוכל] [האמת שיש מצב שזה בכלל אאכל, אבל אני באמת לא בטוחה]
-סוף פסקה 1
חוץ מזה, סיפור יפיפה~ הבנתי אותו בצורה מאוד כללית ומבולבלת, אני מאמינה שאת יכולה להגיע להישגים גבוהים בהרבה. בכל זאת, מקסים ביותר~ 3>
חחחחחחחחחחח לא מאמינה שלא שמתי לב >< ותודה לך <3