הבית שלנו

היום אתה עוזב…
אולי זה כבר סופי.
בכך הזיכרון האחרון שנותר מהבית שלנו נשאר מאחור.
אותם תמונות של הקירות ישר מציפות לי בעיניים את כל מה חשבתי ששיחררתי.
הקירות הלבנים האלה ידעו כל כך הרבה…
הם ידעו רגעים של התרגשות בפעם הראשונה שנכנסנו, מהולים בריח נוזל רצפה וחומרי ניקוי אחרים.
הם ידעו רגעים של אהבה, בלילות קרים ובשעות מוקדמות של הבוקר.
הם גם ידעו כעס ותסכול
והם ידעו כאב…כאב עצום מאותו הלילה האחרון שירד עלינו כמו מטר של גשם…
בטח התמונות על המקרר גם הם תכף ייעלמו, ואיתם כל הרגעים היפים שלנו ביחד …
הצלחתי לראות מהתמונות שהחלפת את הפד לעכבר שקניתי לך ליום הולדת באחד אחר חלק ונטול זיכרונות.
גם ראיתי שקנית מיקרו חדש, כי הרי ביקשת ממני לקחת את שלי…
זהו? המשכת הלאה ממני?
אם כן , אז תלמד אותי איך. אני לא רוצה להרגיש את הכאב הזה דקה אחת נוספת, וגם לא את הריקנות שבאה אחרי.
אני עדיין מחפשת לי בית…
אחד כזה שאני ארגיש בו חופשיה וגם מוגנת.
את הבית שחשבתי שאבנה איתך אפשר להשאיר רק בחלומות.
אני מצטערת אהוב שלי.
מצטערת שעזבתי אותנו. אני באמת ניסיתי שיהיה לנו טוב.
אני שמחה בשבילך שמצאת לך בית אחר, אולי עכשיו זה יכאב פחות.
מקווה שגם אני אמצא.
אם יוצא לך להיזכר בי אז בבקשה תזכור רק את הטוב.
תזכור את הארוחות ערב ביחד ואת הלילות מתחת לפוך.
תזכור את היין הלבן המבעבע ואת רביולי בשמנת שהכנתי לכבוד הערב הרומנטי הראשון שלנו בדירה.
תשכח את הצורה שבה זה נגמר.
תשכח שיחות טעונות וחילופי האשמות.
תזכור שבאמת אהבתי, ואוהבת אותך עוד…