הבטחתי לה שאחזור

הבטתי לאהובתי בעיניה היפות, ונשבעתי שאחזור.
להביט בה היה כמו להביט באור ירח בלילה אפל, תוך שניות הלב הריק והדואב התמצא בנצנוצי אור קטנים וכל הגוף התחמם בחום מיוחד, קסום. לראות את החיוך המתוק שלה, עם הגומה הקטנה בלחי, הפך אותי לבן אדם מאושר. לא הייתי צריך הרבה בשביל להיות מאושר, רק אותה.
זה לא המבצע הראשון שאני יוצא אליו, אבל הפעם, כשהבטתי בעיניים של המפקד שלי, ראיתי שזה לא עוד מבצע, לא עוד שבוע שטח, לא עוד פעולה. הפעם זו מלחמה, שלא בטוח שנצא מנצחים. אבל לא אמרתי לה את זה, אמרתי לה שאני תוך שבוע בבית. שזה עוד ניסיון של הממשלה להראות שעושים משהו ושצה"ל חזק. לא יקרה כלום, לחשתי לה כשליטפתי את שערה ונישקתי את ראשה.
אני נשבע שאני אחזור, לחשתי לה.
היא שמה את הראש שלה על החזה שלי, וליבי נדם. הרגשתי איך מיליון קרני אור מציפות אותי עם מגעה העדין והרך. כמה אהבה יש לי אליה, לציפור העדינה והרכה הזו, שמאז שראיתי אותה לראשונה, עומדת בתחנה ההיא אחרי שהאוטובוס שלה עבר מבלי לעצור. גבותיה הזעופות, עיניה העצובות, הכול הביע כל כך הרבה רוך. לא האמנתי שהיא באמת כועסת, ראיתי הילה סביב ראשה, לא האמנתי שיצור מלאכי כמוה יכול לכעוס.
שאלתי אותה מה השעה, היא חייכה, ומאז אני שבוי בקסמיה.
אבל עלי היא כועסת, מאוד, היא כועסת עלי שבחרתי ללכת לקרבי. מה יכולתי לעשות? היא נכנסה לחיי הרבה אחרי הקורס והטירונות, אחרי שכבר נהייתי לוחם מן המניין, מורעל ומוכן לתקוף את האויב בכל שניה. מוכן להקריב את חיו. היא התלוננה באוזני על השבועות הארוכים בו לא ראינו זה את זו, על הגעגועים שלה, על החוסר תמיכה שלי בה במשך שלושת שבועות הניתוק שבנינו. ואני הקשבתי לה, וספגתי את כעסה, ושתקתי. תמיד אחרי כל נאום כזה היא הייתה נאנחת ומבטיחה שהיא מעולם לא תתאהב בחייל יותר. צחקתי, חייכתי אליה, ואמרתי לה שאני מקווה שאהיה החייל האחרון שהיא תתאהב בו, ושנשאר לנצח ביחד. והיא גיחכה ועקצה אותי כל פעם מחדש. כן חייל, נהיה ביחד לנצח, עד יום ראשון הבא.
לא הפסקתי להצהיר על אהבתי באוזנה הקטנה, לחשתי לה ללא הפסק, את האור שלי. את הכול.
ואז הגיע יום ראשון. החופשה הקצרה שהמפקד שלי נתן לי הסתיימה, אני צריך לחזור לחזית.
והיא בכתה, הרבה. ניסיתי למחות את הדמעות שזלגו מעיניה היפות אך לא הצלחתי, הם המשיכו לנטוף להכתים את לחייה הגבוהות. אז נישקתי אותה, בשפתיה המלוחות, ונשבעתי לה שאני אחזור. היא עדין בכתה, אבל פחות.
במשך שעות, אפילו אחרי שעברתי למדי ב' והעמסתי על עצמי את כל הציוד, הרגשתי בחזה את דמעותיה המלוחות מכתימות את חולצתי ונמסות לליבי. הבטתי לאופק, האויב הביט עלי בחזרה, וניסיתי לנתק מראשי את מראה עיניה זולגות, וכעת להתרכז בהגנה עליה ועל המדינה.
היא הרגישה משהו, המלאך הקטן שלי, היא הרגישה שזה הסוף, היא הרגישה שממערכה הזו לא אשוב, היא הרגישה. ואני נשבעתי לה שאחזור, אבל הטנק שלי עלה על מטען.
והיא בחרה להאמין לי ולהשקיט את הקול הפנימי שלה שאמר לה לנעול אותי אצלה בחדר. נשבעתי לה שאחזור, ולא חזרתי. היא שבורה, אני יודע, אני שונא את עצמי על זה שהתאהבתי בה. אני שונא את עצמי על זה שחיזרתי אחריה, שרכשתי את האמון שלה, שגרמתי לה לאהוב אותי. היא מעולם לא תחזור לאהוב, להאמין, לחיות. היא נשבעה שלא תוכל לקום מזה. מובטח לי גיהינום אי שם למעלה על זה, ואני אלך להישרף בו בראש מורם. לא אצעק, לא אמרוד, רק אשמע באוזני את בכיה החלוש על אפר קברי. הבטחת לי שתחזור, היא תמלמל ותבכה, עד שכבר לא תוכל לנשום. והנשמה שלי, שהתנתקה מהגוף ועלתה מבין הלהבות בסערה לשמים, לעולם לא תסלח לעצמה. ואם אחר יקבל אותה, בגלגול נשמות כזה או אחר, הוא מעולם לא יסלח לעצמו. הוא לא יכיר אותה, אבל הוא יכעס על עצמו. הוא ירגיש שהוא הבן אדם הכי רע בעולם. אני הבן אדם הרע בעולם.

נשבעתי לה שאחזור, ועכשיו היא הרוסה.

הוא הבטיח לי שהוא יחזור. הוא נשבע.
אני זוכרת את זה במדויק. ראשי היה מונח על חזך, על ליבך. נצמדתי אליך בחוזקה ולא רציתי שתלך. רציתי להמשיך לנשום את הריח שלך ללא המדים, ללא הנשק, ללא הסכנה לחיך. ואתה ניסית להצחיק אותי, ניסית בכל דרך אפשרית לעודד אותי ולגרום לחיוך קטן לעלות על שפתיי. נישקת אותי וחיבקת אותי בחיקך. והרגשתי כאילו לרגע הזמן נעצר, כאילו יום ראשון לעולם לא יגיע, ושנוכל לחיות לנו בשקט בעולם ללא זמן, ללא מלחמה, ללא מוות של גיבורים.
כשנפגשנו בפעם, כל כך הצחקת אותי אותי, שאלת אותי מה השעה, וגרם לי לצלול לתוך חייך.
אף פעם לא באמת כעסתי עליך אהוב שלי, לא כשנרדמת מוקדם ולא התקשרת אלי, לא כשבחרת להישאר לארוחת שישי עם המשפחה ולדחות את הפגישה שלנו לשבת. עשיתי את עצמי כועסת, אבל לא כעסתי אפילו לרגע. הייתי גאה בך, יקר, שבחרת להקדיש את חייך למטרה כה נעלה.
המדים כל כך הלמו אותך, כאילו נולדת לתוכם. כאילו אפילו שורש נשמתך הקדושה נועדה ללחימה, לערכים, לאומץ, לגבורה.
סיפרתי לך שחלומה של כל בחורה טיפוסית בגילי זה חבר חייל. כזה שיבוא בשישי אליה הביתה עם המדים והנשק, ילחץ להוריה את היד ויגרום להם להיות גאים בבת שלהם, שמצאה בחור זהב שמגן על מולדתו. אתה תמיד צחקת על זה, אמרת לי שאני לא בחורה טיפוסית, שאני מיוחדת, ושאחרת לא היית שואל אותי מה השעה.
שאלתי, למה באמת בחרת דווקא ב'מה השעה' כשהיה לך, כמו לכל חייל, שעון על היד. ואתה לא ענית, רק חייכת ונישקת, וגרמת לי לצחוק ללא גבול.
בכיתי לך, בכיתי המון. בכיתי במקום לחייך אליך ולעשות את פרידתנו מאושרת ולא קשה. חשבתי שזה יגרום לך להיזהר יותר, לשמור על עצמך. אבל אתה נהרגת. הטנק שלה עלה על מטען. זה לא היה באשמתך . אתה גיבור, גיבור שמת בשבילנו, גיבור שמת גם בשבילי. אני עוצמת את העיניים, ומרגישה את האש ששרפה אותך אוכלת גם אותי. לא משאירה ממני זכר, לא משאירה ממך זכר, מהאהבה שלך אלי.
אהוב שלי, זה בטח כל כך כאב למות ככה, אבל בטח אתה כל כך גאה למות בשביל הארץ הזו, אז אני אפילו לא כועסת. אני מצטערת, אני מצטערת שנתתי לך ללכת, אני מצטערת שהיית צריך למות. אני מצטערת שלא אמרתי לך, בין בכי לבכי, בין צעקה לצעקה, ריב לריב עד כמה אני אוהבת אותך, ועד כמה אתה יקר לי.
לפני כמה ימים הנחתי את ראשי על החזה שלך, היום אני מניחה את ראשי על עפר קברך.
נשבעת לי שאתה תחזור, ועכשיו אני הרוסה.