הא לא אהבה?

פשוט עמדנו שם, הסתכלנו אחד על השני, אני בעיניו והוא בעיניי, וחשבתי שזה לא יגמר. אבל אז הוא שאל, בקול קצת מבויש; ״אז אנחנו חברים?״ ואני, מתלבטת מה להגיד, עונה, בקול מבויש עוד יותר; ״חברים״. הילד שחלמתי עליו שלוש שנים, פתאום, משום מקום, מגיח עלי כמות כל כך גדולה של אהבה… ״את יודעת, ש… אף פעם לא ידעתי מה את שווה עד עכשיו, ואני מצטער, אז את יכולה להפסיק להתבייש…״ הוא אמר, מתאמץ להמשיך את השיחה הדלה הזאת, להעמיק אותה. ״אתה יודע, עכשיו כשאנחנו חברים, אוכל כבר לספר לך, איך שהייתי כבר שלוש שנים, מאוהבת בך, ותמיד חשבתי שאתה לא מסתכל לכיוון שלי, ואם זה קורה בטעות, אתה מיד מסיט ממני את המבט. אבל כנראה שטעיתי.״ אמרתי לו, משתפת פעולה. ״ זה די משלים אותי אותי, שאת עוסקת במוזיקה, ושהפכו למיני כוכבת, אולי נשיר דואט או משהו.״ הוא אמר לי את המילים האלו, ועברתי צמרמורת, הרגשתי בקולו לחץ, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. חלום חיי התגשם. צלצול נשמע, ונסוגתי לאחור. ״זה רק הטלפון!״ אמרתי נבוכה. והוא ענה. הוא לחץ בטעות עם אזנו על רמקול, ולא שם לב. ואז שמתי לב למילים שהוציאו ממני את כל התמימות בנוגע לאהבה. המילים שהוציאו ממני שני ליטרים של מים. המילים שגרמו לי להסתגר בבית כמה שרק אפשר. הקול המזלזל של חברו, שאמר: ״אז מה? הצלחת להשיג אותה! עכשיו לא תוכל לברוח מהמעריצות שירדפו אחריך. כל אחד יכיר אותך. אתה תהיה מפורסם. וכל מה שהיית צריך לעשות הוא-״ ובשלב הזה הוא שם לב, וניתק. ״אתה לא באמת אוהב אותי״, אמרתי מתאמצת לעצור את הדמעות, ״אתה סתם ניצלת אותי! עד כמה בני אדם יכולים להיות מרושעים?״ ״תקשיבי אני-״ הוא אמר, אך עצרתי אותו. ״תגיד מה שאתה רוצה!״ אמרתי בקול חנוק, וברחתי משם.