האנק מודי

מזה חודשים שאני טובע, טובע בים של אלכוהול ומת מצמה,ים של אוכל ומת מרעב, ים של נשים נשים ומרגיש לבד. הנשים… אלף סליחות על ההיכרות שלכן איתי. להגנתי תמיד אמרתי לכן – "תתרחקי – את לא תאהבי מה שתראי כשתנסי להתקרב למי שאני". ותמיד רציתן, הסתקרנתן, חשבתן שעוד אפשר לתקן.
אפילו מישהי צרחה עליי מיאוש "למה אתה כזה בן זונה?!", ומה אני אענה לך אהובה שלי? מה אני אענה לך? שמישהי עשתה אותי כזה? שמאחורי כל גבר בן זונה יש אישה שעשתה אותו כזה? שהכאיבה לו, שבגללה הוא בנה 1000 חומות, וייבנה עוד 1000 נוספות סביבו?
האישה הזאת הייתה כל כך פרועה, כל כך משוגעת שנדבקתי בזה, נדבקתי בשיגעון, בטירוף באקסטזה בלהיות איתה ועכשיו גם בשיגעון של להתגבר עלייה. אולי השיטה היא פשוט להתאהב מחדש, לתת למישהי חדשה לגעת לי בנשמה ולא רק בגוף. אולי זה מה שיעזור, השיחות האלה במיטה שבלי לשים לב כבר 4 בבוקר, החיבוק הזה בזמנים הרעים. אבל מצד שני, זה מה שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה לא? המלחמה הזאת בין הרצון לאהוב שוב והפחד להיפגע שוב מתישה, עם כמה נשים עוד אצטרך להיות בשביל להתגבר עלייך? כמה כוסות וויסקי אצטרך עוד לשתות וכמה סיגריות אצטרך לעשן? כמה לילות עם הזיכרונות איתך עוד אצטרך להעביר עד היום הזה שאני אקום ופשוט כבר לא אעריץ אותך, כבר לא אתגעגע…
אהובה שלי, אהובות שלי. אני מצטער. אני אף פעם לא רציתי לפגוע בכן, אתן יודעות שאני פצצה מתקתקת, אתן יודעות שזה ייגמר. אתן יודעות שאני ארמוס וארסק אותכן. לא מרוע, לא מרצון, לא כי הפכתי למפלצת חסרת הרגישות הזו. אלא מחולשה, חולשה שעד שאני לא מצליח להתגבר על אחת, אני אף פעם לא אוהב באמת אחרת. אומרים שאהבה אמיתית מוצאת אותך לא כשאתה בשיא שלך, אלא בשפל. אז הנה, אני מחכה לך אהבה שלי, מחכה לידיים שלך שירפאו אותי פעם נוספת.