האיש שהיה מאוהב בשמש

כל בוקר ליטפת את פני
הבטתי בך בפעם האלף ושוב הרגשתי מסונוור
כאילו אני מביט בך בפעם הראשונה
יש לך יופי…שאי אפשר להסביר במילים
יופי שלא מתחיל ולא נגמר
יופי מושלם ומפוזר כאחד
יופי שכואב להביט בו
יופי שגורם לי להרגיש כאין וכאפס

לו רק הייתי יכול לשבת לצידך,להביט בעיניך
ללטף את פניך,ולהגיד לך כמה שאני אוהב
לו הייתי יכול לספר לך סוף סוף איך אני מרגיש
מה עומד לי כבר שנים על הלב
לו הייתי יכול לספר לך על כל הפעמים
שהבטתי בך בסתר,במהלך היום
כשעברת לידי,הפצת מין אור כזה
אור מסנוור,אבל האור הזה לא מנע ממני
להביט בך כמה שרק עיני יכלו
לנסות לגמוע עוד ועוד ממך

נכון,במהלך היום היית עטופה במין יופי אלוהי
והיה קשה לי להביט
אך בשעת הלילה לבשת את הכותונות הלבנה שלך
עם הכתמים השחורים
איך היית כל כך בוהקת ואבודה בתוך כל השמים הגדולים
ואני מביט בך,כל לילה התגנבתי אל השדה
רק להביט ולשתוק.לא היה צריך יותר מזה.
אבל ידעתי שאת ישנה,שאת לא רואה
ואיך תדעי שרק אותך אני אוהב?

החלטתי
אני אצא אל החוף
אביט בך,עד הנשימה האחרונה
כי בשביל מה אנחנו חיים
בשביל פרסום? בשביל אכזבה?
אנחנו חיים כדי לאהוב.
אז ישבתי על החוף
ופשוט הסתכלתי
ימים או שנים…אני לא יודע .הזמן איבד משמעות
בשלב מסויים כבר לא ראיתי כלום
ראיתי שחור
אבל לא נבהלתי
אפילו היה לי חיוך קטן
כי הבנתי ששקעת
ושמחר שוב תזרחי
ואז תראי,
סוף סוף תראי אותי.