האחת

ניסיתי להגיד לך,
אך פחדתי..
ידעתי שאם לא אוכל לסמוך עלייך, על מי אסמוך?
אכזבת אותי.. אין לי מילים..
חשבתי שאת היחידה שרואה אותי כמו שאני..
כנראה שטעיתי..
כשבכית, לא רציתי לעזוב אותך..
רציתי להשאר רק איתך, חשבתי שזה אני ואת נגד כל העולם..
כשלא משנה מה יקרה, נחזור ביחד אחד לשני, בכל הקושי..
ניסיתי להגיד לך שאני אוהב אותך, כנראה שזה היה מוקדם מדי..
מוקדם מדי לשמוח, רציתי שנדבר, נדבר באמת..
התביישת, היית נבוכה..
לא הצלחנו שנינו, להוציא את המילים, את הכנות האמיתית..
כשאני קם בבוקר, אני חושב עלייך, רק עלייך..
הולך לבית הספר, רק כדי לראות אותך..
חושב עלייך כל היום, לא יודע כבר מה לעשות..
משתגע מרוב האהבה, מרוב געגוע..
אם זה לא אנחנו, וזה לא הסימנים..
אז מה זה באמת?
מתי באמת תסמכי עליי?
מתי תלכי איתי באש ובמים, ותדעי שאני לא אפגע בך, אני לא אעשה שום דבר לרעתך..
מתי תביני שאותך אני אוהב, שעלייך אני אגן..