האור הלבן.

שפתיו רפרפו על פניי ונישקו אותי בעדינות.
הייתי מגיעה אליו, מנחמת אותו, ומנעימה את זמנו בבית החולים.
היינו מחייכים, ואפילו צוחקים מפעם לפעם.
שלוליות סובבות אותי, ואת חלומותיי השבורים. השחורים.
אני שכובה בשמלה ורודה על הרצפה.
אני מרגישה כאילו ריאותיי מוצפות זפת.
הפה שלי יבש, ואני נאנקת בשביל כל נשימה.
"אני מצטער שאני כזה אליל יופי," היה אומר בנימה צינית,
והייתי צוחקת.
כאשר הנשמתי אותו, וניסיתי להכריח את ליבו לפעום,
אמרתי: "אתה לא יכול ללכת אחרי שגרמת לי להתאהב בך!
חולה לב סופני שכמוך!"
מישהי נכנסת לחדר האמבטיה, בו אני משרירה את רגש הכאב.
היא מנסה לשכנע אותי לקום, במשפטים נדושים ובמבטים זחוחים.
גופי קפוא על רצפת האמבטיה, ואני מרגישה נוקשה.
כאילו אני נטל על העולם. אני כבדה. אני מתוסבכת.
אני שוכבת על רצפה, בשמלה ורודה.
הייתי בנשף שבית החולים ארגן, וליבו החדש הפסיק לעבוד.
העולם נעצר.
הוא ראה לבן.
ובשניית זדון אחרונה, הוא לקח אותי איתו, לשם.