האהבה שברחה לה

המגע שלה אליי, הריח שלה בשבילי הוא הכול, המבט המשגע, החיוך המדהים, והקול, שלא נתחיל לספר עד כמה אני אוהב אותה,
'מה שלומך אדוני?' שאל אותי בוריס המפקד של התחנה
'היה יכול להיות יותר טוב איתה' עניתי בכנות
בוריס ידע את הסיפור,
אך לא העז להתערב,
כי כאשר אני לא מצליח, אני משתגע..
'הבעיה הרגילה אה?' שאל
'כן' עניתי
ובכך עוד יום נגמר ועבר,
שוב חזרתי למיטה הריקה,
ושוב נרדמתי בלב כבד ושבור,
אותה אחת אמילי, אותה אני אוהב,
אך לא אגיד לה זאת.
מדוע? מכיוון שהחברה הכי טובה שלה? אוהבת אותי.
אותה אמילי, אותה אהבת חיי מהתיכון, מהקולג', מהצבא, ובעיקר?
איך אפשר לעמוד בפיתוי של נערת הקפה בעבודה,
המגירה שבחדרי? את כל זכרונותיי שומרת, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.
אף אחד לא יודע מה המגירה מכילה מלבדי,
מגירת הסודות שלי לא?
אך, מה שבעצם רוב המגירה מכילה, אלו תמונות ילדות,
שלי ושל אמילי,
היא הייתה חברתי הטובה ביותר,
עד שהתאהבתי בה,
והקשר ניתק.
בכל הזמן הזה, אני עדיין אוהב אותה,
הקשר לא חזר לקדמותו,
למרות היותה עובדת איתי,
אך, הכל בגללו, ה"חבר" שלה, בגללו אני לא מצליח לדבר איתה, היא מפחדת ממנו,
השיחה היחידה שלנו היא,
היי, ביי או אפילו מה קורה,
זהו.
הדמעות שוב ירדו על לחיי,
ובכך שוב נרדמתי,
עם הכאב, של אהבת חיי.