האדם היקר בעולם – הפך לזר.

לפני כשנתיים וחצי הכרתי מישהי בצבא,בחורה מסורתית שגרה רחוק מאוד מביתי.
בהתחלה התיידדנו וקצת צחקנו ותו לא אבל אחרי חודשיים בערך של היכרות הגענו למצב שאנחנו מסתמסים כל לילה עד השעות הקטנות של הבוקר,נהנים לדבר אחד עם השני ולספר אחד לשני דברים שקרו במהלך היום ונהנים גם לשמוע עד כמה אנחנו דומים זה לזו.
התאהבנו,האהבה הראשונה של שנינו.
לאט לאט נחשפתי כלפיה והחלטתי לספר לה עליי – בן לאבא מוסלמי ולאמא יהודיה בת להורים מסורתיים.
הסיפור יכול להיות לא נעים מהצד,אבל אני מרגיש ויודע מהי הדת שלי ואת התפילין שאני מניח כל בוקר והשבת שאני שומר אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
המשפחה שלה ממש לא קיבלו אותי,לא רצו לשמוע או לדבר איתי וחסמו אותי בכל דרך אפשרית.
בשנתיים הבאות היא המשיכה לנסות ולשכנע,לדבר איתי בסתר ובמיוחד לאהוב יותר ויותר.
לא קיימנו יחסי מין,אבל כל פעם שנפגשנו היינו קרובים יותר ויותר-עם עצירה מוחלטת לפני הקיום.
היא השתחררה,חזרה לביתה הרחוק ואני המשכתי את שירותי הצבאי לבדי,קיבלתי מצטיין על התפקיד שביצעתי ואפשר להגיד שנתתי יותר מדי עבור זה,טעיתי ושגיתי.
היא נפגעה אבל בחיים לא חשבנו על להיפרד,הבהרתי לה כל הזמן מי הכי חשובה לי ועם מי אני יתחתן ביום מן הימים.
לפני כחצי שנה התחילו לי כאבים חזקים בגב והרבה כאבים ממושכים באזור המפשעה ולאחר כמה וכמה בדיקות מכאיבות הגעתי למצב שרופאים אומרים לי שיש לי חשש לגידול סרטני.
יכול הליות שנכנסתי לפאניקה וחשבתי על הנורא מכל,אבל גם הרופאים עצמם אמרו שזה יכול להתפשט ובאמת הבהילו בחור חרדתי שכמוני אז פשוט מאוד החלטתי לבצע מהלך חד צדדי כי ידעתי שאם הבחורה תדע שקרה לי וקורה לי משהו היא פשוט מאוד יכולה להרוג את עצמה חלילה.. פשוט מאוד החלטתי להיפרד ממנה בשביל שלא יקרה לה דבר,שלא תדע שום דבר ובעיקר לשמור עליה מכל מה שקורה לי.
נפרדתי ממנה בטענה ש"מצאתי את הזהות שלי כמוסלמי"(שקר מוחלט) רק כי רציתי שהיא תתרחק ממני ושלא תדע דבר,שלא יקרה לה שום דבר ושוב בחור חרדתי שכמוני חשב על הנורא מכל אז פשוט רציתי לשמור עליה מלמעלה.
נפרדנו.
גם אני השתחררתי,נכנסתי לדיכאונות בלעדיה – האדם היחידי שהייתי מדבר איתו בשנתיים האחרונות באופן רציף של כל שניה כמעט[ושוב שאסור לה בכלל לרשום לי]
היא הייתה החבר הטוב ביותר שלי,איתה הפכתי מאדם מלא חברים וחברות לאדם בעל חבר אחד אבל הכי מאושר ושמח בעולם.
בלעדיה נפלתי,לא זוכר דקה אחת בלי דמעות ובעיקר הרבה כאב גדול.
15 קילוגרמים נשלו ממני והיד עוד נטויה, הרבה מריבות עם המשפחה ורק מטרה אחת בראש- שהיא תהיה מאושרת.
לפני כ-3 חודשים – אחרי שעברתי עשרות רופאים וכמובן עברתי לרפואה פרטית גילו שהגידול לא סרטני ושניתן להוציא אותו ופשוט להיפטר ממנו.
הדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר אליה,זה היה שעות הצהריים והיא עבדה בעבודה המועדפת.
היא סיננה אותי,רשמתי לה הודעה(ב3 חודשים הללו כמעט ולא דיברנו) וחיכיתי עד שהיא רשמה לי תגובה באמת פשוטה וקלה בלי הרבה התעניינות או שום רצון להמשיך לדבר
בהתחלה ניסיתי לחזור לדבר איתה קצת כמו פעם לפני שאספר לה אבל פשוט ראיתי שאין שום סיכוי,הבחורה "אינה" אותה אחת,היא כמעט ולא עונה לי(ולאחרים כן), מגיבה לאנשים בפייסבוק בזמן שלי אומרת שלא יכולה לדבר בעבודה ופשוט הכל השתנה מקצה לקצה.
אפשר להבין אותה,היא עברה באמת פרידה כואבת מאוד אבל עדיין עשיתי הכל בשבילה.. אז סיפרתי לה הכל
היא דיי קיבלה את זה בשוק ועדיין לא חזרה לדבר איתי כמו פעם
יותר מזה,היא סיפרה לי שהיה לה בזמן הזה בחור אחר ושזה נגמר בינהם אבל עדיין יש לה רגשות אליו.
למרות שהמצב היה כואב מאוד וכל תזכור שלו קרע את ליבי ל2 ,שוב פעם הרגש גבר על כל הכאבים וניסיתי להחזיר אותה שוב ושוב אליי.
הבחור ההוא נעלם וחזרנו לדבר למשך היום.
אז היא רשמה מדי פעם "אוהבת" בקרירות,אמרה שמתגעגעת פעם ב.. אבל זה ממש לא היה כמו פעם.
העבודה המועדפת שלה קרובה לסיום אז כל הזמן ניסיתי לדחוף אותה למצוא עבודה חדשה,עזרתי לה כל הזמן לשלוח קורות חיים ודחפתי אותה כמה שיותר שתשאל ותתעניין ושתצליח כמו שאני מצאתי עבודה והפכתי לעצמאי בגיל צעיר.
ואז.. היא סיפרה לי שהגיע בחור חדש למקום העבודה שלה ושהיא התיידדה איתו מאוד,מדברים וצוחקים כל הזמן.
לאט לאט ראיתי שהיא פשוט מפסיקה לענות לי,ה"אוהבת" ו"מתגעגעת" שהיו פעם ב.. נעלמו כאילו לא היו ושוב ושוב ראיתי אותה מחוברת ולא כותבת.
היא אמרה לי שיש לה רגשות אליו – וגם לו לה. הם דיברו על זה,והיא אמרה לו שהיא מבולבלת כי יש אותי ושבנתיים לא יעשו שום צעד. היא אמרה לי ש"בנתיים לא קורה כלום ושיקרה אתה תדע"
כמה ימים עברו,לי היא כמעט ולא עונה אבל תמיד מחוברת,תקפתי אותה במילים קשות("איך אחרי כל מה שעברתי זה מה שמגיע לי") וכו' וכו'.. לא עזר.
אחרי 3 ימים בלי לדבר בכלל רשמתי לה בבוקר,היא ענתה לי בערב ואמרה לי במילים האלה:
"זה נגמר בנינו,יותר נכון אף פעם לא התחיל כי בחיים לא היינו ביחד באמת,אני רוצה ריגוש אחר ואני מצטערת,מאחלת לך רק טוב ותמיד מעריכה אותך ואין טעם סתם למשוך את זה בנינו כי אני לא אוהבת כמו פעם."

שאלתי אותה על היום הולדת הקרבה שלה,איך היא יכולה להמשיך בלעדיי והכל והיא ענתה לי:

"אני לא חושבת על ימי הולדת,אני חושבת על החיים"
המשפט הזה כניראה יחלחל בי כל רגע מחיי.

שאלתי אותה על האדם החדש ההוא,אם קרה משהו בינהם:
"אנחנו לא ביחד זה לא אמורנלשנות לך משהו ואין לך מה לדעת".

התעקשתי קצת ושאלתי שוב אם יש בינהם משהו מעבר לידידות.
"אני כנה ואומרת לך שבנינו זה נגמר וכן יש מעבר."

התנשקתם?

"ללמה אתה צריך פרטים תפסיק זה לא נעים לי"

אמרתי לה שזה יעזור לי לדעת ואני פשוט חייב.

"זהלא שאני יידע עכשיו מה קורה לך כל דקה תפסיק כבר."

המשכתי עוד ועוד לשאול עד שהיא ענתה:

"אומרת לך יש מעבר תבין לבד."

שוב שואל,התנשקתם?

"כן"

אתם ביחד?

"נראה לי"

באותו הרגע ברור שכבר התרסקתי אבל פשוט הייתי צריך לראות תמונה שלו והיא רשמה לי בעדישות שכל כך לא מאפיינת את כל השנתיים וחצי שלנו:
"שתצטרך לדעת תדע,מאחלת לך רק טוב ובהצלחה"

במצב הבאמת קשה שלי הצעתי שאני יחסום אותה מכל דבר קיים. מה שהצעתי לפני חצי שנה שגיליתי על המחלה והתגובה הייתה "לא" מוחלט , הפעם הייתה "תחסום ושתצליח בכל מה שתעשה"
מרוסק. הדיכאון שהיה חזר בתנופה.
אני רואה אותה בחלומות מאושרת איתו,מחייכת וצוחקת יותר ממה שצחקה איתי.
אני רואה אותה בהזיות נהנת ומבלה הרבה יותר ממה שבילתה איתי.
אני רואה אותה בדמיונות לומדת מזה לאהוב, מה שלא למדה איתי.

האהבה הראשונה שלי – האדם הכי יקר לי בעולם שבשבילו נתתי והקרבתי פשוט לא שלי יותר ואני פה לבד.
הגורל,אותו גורל שחשבתי כל הזמן שמקרב בנינו ובסופו של דבר יביא אותנו לעמידה מתחת לחופה החליט שאני לא צריך להיות איתה ואני,עבד של העולם הזה רק מחכה לימים ורודים יותר.

אז כמו כל יום בבוקר אני מודה לאלוהים שהחזיר בי את נשמתי,אבל כל יום ויום שעובר אני סובל יותר מהקודם.