דרך חדשה פרק 3.

התעוררתי והתרוממתי מהספה שגרמה לכאבים נוראיים בגבי. התבוננתי בשעון והבנתי שאני מאחר להסעה. התחלתי להתארגן במהירות, אך בהיסוס. לפתע מרי-אן יצאה מחדרה והסתכלה עליי עם חיוך.
"בוקר טוב טומי!", היא אמרה וחיבקה אותי. "מרי-אן.. הממ… אוליי אני לא אלך לבית הספר היום..?", שאלתי בהיסוס. "מה קרה טומי? למה אתה לא רוצה ללכת לבית הספר?" "אני… אני דואג שמשהו יקרה לך בזמן שלא אהיה כאן", למעשה, זאת לא הייתה הסיבה היחידה…
"אל תדבר שטויות טומי. אני אהיה בסדר גמור. אתה חייב ללכת לבית הספר, אסור לך להיפגע בגללי."
"אבל…" לא ידעתי מה להגיד לה… "הכל יהיה בסדר טומי. תהיה מי שאתה ואני בטוחה שתתיידד עם כולם", היא אמרה וחיבקה אותי שוב בחזקה. זה היה נראה שהיא קראה את מחשבותיי, אך עדיין חששות עלו בליבי. לפתע מרי-אן הלכה אל התיק שלה, שהיה תלוי ליד דלת הכניסה. היא הוציאה ממנו קופסא קטנה, ולאחר מכן היא נתנה לי אותה. "מה זה מרי-אן?", שאלתי בסקרנות. "זה טלפון נייד, כדי שנוכל לתקשר בינינו אם משהו יקרה." פתחתי את הקופסא, הוצאתי את המכשיר הקטן והחדיש למדי ושמתי אותו בכיסי. "וואו.. תודה!", אמרתי ומרי-אן נראתה מאושרת.

סיימתי להתארגן ורגע לפני שיצאתי מהדירה, מרי-אן אמרה, "להתראות טומי! בהצלחה היום!" "תודה מרי-אן", השבתי ויצאתי מהדירה.

יצאתי מהבניין והתחלתי לרוץ על מנת להספיק להסעה. לבסוף, הגעתי מיוזע לתחנת האוטובוס בסוף הרחוב ומיד הגיע האוטובוס שלי. עליתי לאוטובוס שהיה כמעט מלא והתיישבתי על אחד המקומות.

במשך כל הנסיעה אף אחד לא התיישב לידי. כולם דיברו וצחקו, ואני הסתכלתי בשקט מבעד לחלון האוטובוס. התבוננתי בנוף הבניינים והפארקים היפים שנראו לפעמים.

לקראת סוף הנסיעה ראיתי מספר מגרשי טניס גדולים. זה היה מרכז הטניס של אוסטין. מיד לאחר שעברנו את מרכז הטניס הגענו לחניה של בית הספר. ירדתי מהאוטובוס והתקדמתי לעבר בית הספר, "בית הספר התיכון אוסטין".

נכנסתי לבניין הרווי בתלמידים שנעו ממקום למקום כמו נכיל דבורים רעשניות ועוקצניות. לפתע נשמע צלצול בית הספר וכולם החלו להתפזר בכיתות השונות בבניין הענקי ורחב הידיים. לקח לי זמן רב למצוא את כיתתי שאליה, ככל הנראה, נכנסה כבר המורה.

פתחתי את דלת הכיתה, ומיד כל המבטים הופנו אליי. "שלום, מי אתה?", שאלה המורה. "הממ..קוראים לי טומי, אני תלמיד חדש כאן", אמרתי בהיסוס. "אוקיי טומי, יש מקום פנוי ליד מרטי. אתה יכול להתיישב שם", אמרה המורה והצביעה לעבר השולחן בשורה האחרונה מצד ימין. התקרבתי לעבר השולחן והנער זהוב השיער הסתכל עליי עם חיוך גדול ומקסים. התיישבתי והוצאתי מן תיקי מחברת וכמה עפרונות. לפתע הרגשתי טפיחה קלה על כתפי ואז הנער נתן לי פתק קטן שעליו היה רשום "היי טומי! ברוך הבא! קוראים לי מרטי", ביחד עם ציור של חייכן שחיוכו היה גדול כמעט כמו החיוך של מרטי. לא טרחתי לרשום לו משהו בחזרה. הסתכלתי בשעמום על המורה, שפתרה תרגילים על הלוח.

בהפסקות של אותו היום נשארתי בכיתה. ציירתי ציורים שונים במחברת ומפעם לפעם, הייתי מתבונן החוצה דרך החלון שבקרבת השולחן שלי ושל מרטי. אף אחד מתלמידי הכיתה לא פנה או דיבר איתי באותו יום. הייתי לבד.

לאחר סיום ההפסקה השניה המשכתי לצייר עוד כמה דקות. מרטי התקרב אל השולחן והתבונן בציורים שלי ושאל עם חיוך, "מה אתה מצייר? זה נראה יפה!". לא עניתי לו. סגרתי את המחברת וניתקתי קשר עין עם הנער. הוא התיישב ואז המורה הגיעה.

לאחר השיעור הלכתי עם כולם לקפיטריה לארוחת הצהריים. המון התלמידים נכנס בחופזה לקפיטריה. לקחתי את אחד המגשים ונעמדתי בתור. "זוז מפה תלמיד חדש", אמר לפתע אחד הנערים ותפס את מקומי בתור. הסתכלתי עליו ולפתע הוא נראה מוכר מאוד, מוכר עד כדי כך שיכולתי להישבע שראיתי אותו בעבר. לא הגבתי לו על כך שעקף אותי.
לאחר מכן הגיע תורי. לקחתי מנת אטריות עם כדורי בשר והלכתי לעבר השולחנות. התיישבתי אל אחד השולחנות הריקים והתחלתי לאכול. לפתע שמעתי רעש מלפניי. הרמתי את ראשי וראיתי את מרטי. הוא התיישב מולי. "היי טומי! בתיאבון", הוא אמר. "ב.. בתיאבון מרטי", השבתי חזרה. הסתכלתי עליו לכמה רגעים ואז הוא הסתכל גם עליי עם חיוכו. זה היה מביך. לאחר מכן, המשכתי לאכול את האטריות. לאחר כמה דקות, הבחנתי בשולחן שלידנו בנער שעקף אותי ועוד כמה בנים. לפתע הם יצרו איתי קשר עין.
"היי תלמיד חדש! אני במקומך לא הייתי יושב לידו", אמר אותו נער ואז הם התחילו לצחוק צחוק מתגלגל. מרטי המשיך לאכול והיה נראה כאילו הוא בכלל לא שמע. המשכתי לאכול ולפתע הרגשתי משהו פוגע בכתף שלי. זה היה כדור בשר שהכתים את חולצתי הלבנה והנקייה, שרק כובסה ע"י מרי-אן. "מצטער תלמיד חדש, לא ניסינו לפגוע בך", הנער אמר ונתן סתירה בראשו של הנער שזרק עליי את כדור הבשר. הם המשיכו להתגלגל מצחוק. "תפסיקו עם זה!", צעק מרטי. "תשתוק הומו! תגיד תודה שזה לא פגע בך."

מרטי קם מכסאו ולקח את ידי. "בוא איתי", הוא אמר. התרוממתי והלכתי אחריו. לבסוף, הגענו לשירותים. מרטי החל לעזור לי לנקות את הכתם האדום והמשומן. "זה לא ירד עד הסוף, אבל בקושי רואים את זה", הוא אמר עם פרצוף מעט נבוך. "זה.. זה בסדר. תודה", אמרתי. הסתובבתי ולפתע ראיתי כיתוב על אחת דלתות השירותים. "לא להיכנס! מרטי ההומו היה כאן!".
הפנתי את מבטי לעבר מרטי והוא הבין שראיתי את הכיתוב, אך למרות זאת, הוא לא התייחס לכך ונשאר מחויך. לא הצלחתי להבין כיצד הוא נשאר כה רגוע למרות הכל. באותו רגע ריחמתי עליו.

"היי בוא איתי", הוא אמר בחיוך ותפס בידי. יצאנו החוצה. ראיתי את המגרש ומסלולי הריצה. תלמידים רבים שיחקו וטיילו. כולם נראו שמחים למדי. מרטי הוביל אותי לחורשת עצים קטנה מאחורי בית הספר. התיישבנו על אחד הספסלים. הרוח הרקידה קלות את שערותיו הזהובות של מרטי. ישבנו בשקט דקות רבות, ומפעם לפעם הסתכלתי עליו.
"אז מה אתה אומר על בית הספר שלנו?", שאל מרטי לאחר כמה דקות. לא ידעתי מה בדיוק לומר לו.
"מאוד…רועש", אמרתי לבסוף. מרטי צחקק. "אני מסכים. בגלל זה אני מגיע לכאן בכל הפסקה. המקום הזה שקט ומרגיע", הוא אמר מחויך כתמיד.
לפתע נשמע הצלצול שקטע את האוירה הרגועה. חזרנו לכיתה.

בסוף היום הלכתי לכיוון החניה. עמדתי לעלות לאוטובוס ולפתע מרטי תפס בידי ושאל, "היי אתה רוצה טרמפ הביתה? יש לי אפניים". "לא זה…" לפני שהספקתי לענות מרטי משך אותי לעבר חניית האופניים. "איפה אתה גר?", הוא שאל בזמן ששחרר את אופניו. אמרתי את שם הרחוב ולפתע הוא אמר בהתרגשות, "באמת? אני גר ממש לא רחוק משם!" מרטי התיישב על האופניים ואני מאחוריו. "תחזיק בי חזק", הוא אמר והחל לנסוע. נסענו במהירות, ולא יכולתי שלא להודות שזה היה מהנה במיוחד. לרגע נזכרתי כיצד נהגתי לרכב על ארתור. דיימנתי את עצמי רוכב בשדות רחבי הידיים של טקסס. הרגשתי את המגע הנעים של הרוח הקרה ואת שיערנו המתפזר בחופשיות ובקלילות. עצמתי את עיניי והתמכרתי לתחושה.

לאחר כעשרים דקות הגענו לביתו של מרטי. זה היה בניין רב קומתי בדיוק בסוף הרחוב שלי. "תודה רבה מרטי! זה… זה היה ממש כיף!", אמרתי עם חיוך קל על פניי. הוא נראה מאושר למדי.
"בכיף! אני שמח שנהנת! רוצה שמחר אסיע אותך לבית הספר בבוקר?" "כן, למה לא?", השבתי. "אז מחר תפגוש אותי כאן בשבע וחצי", הוא אמר ואני הנהנתי לחיוב. לאחר מכן, הוא פנה לקשור את אופניו ליד אופניים נוספות. התחלתי ללכת הביתה ולפתע שמעתי שוב את מרטי. "להתראות טומי! ניפגש מחר!", הוא צעק לעברי כשהוא מנופף לי בידו ועל פניו שוב חיוכו הכובש. "להתראות", השבתי לו בחזרה והמשכתי ללכת.

כשעליתי במדרגות הבניין, מיד הרחתי את ריח הפשטידה המדהימה של מרי-אן. נכנסתי לדירה. מרי-אן חיכתה לי בציפיה ובהתרגשות.

באותם אחר הצהריים והערב, מרי-אן התעניינה בכל מה שקרה לי בבית הספר. כמובן שהיא שמה לב לכתם האדום על חולצתי. אמרתי לה שכדור הבשר החליק מהמזלג ונפל על החולצה. מבלי ליחס הרבה מחשבה, היא לקחה את החולצה והחלה לכבסה.

באותו הערב עליתי שוב אל הגג של הבניין. התבוננתי שוב במראותיה המדהימות של העיר. אך בניגוד לערב הקודם, כעת לא עלו במוחי שום חששות, פתאום לא דאגתי ממחר. חשבתי רק על היום שעבר עליי ועל מרטי, ולפתע צץ בפניי חיוך זעיר והרגשתי שאני מסמיק קלות.