"דרך חדשה"-פרק 1.
הנסיעה הייתה ארוכה מאוד. הכל היה נראה שומם למדי. מפעם לפעם עברנו דרך תחנת דלק או מזנון דרכים בסגנון אמריקאי טיפוסי. בדרך ירד גשם קל. שמי טקסס היו מלאים בעננים אפורים שדרכם ביצבצו קרני אור זעירות כאורות זרקורים בתיאטרון. זה היה שבוע לפני חגיגות הכריסמס.
ההרגשה לנסוע במכונית הייתה מוזרה במיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי במכונית. לא חיבבתי את החוויה, במיוחד בגלל דרך העפר שהייתה מלאה באבנים ובבוץ שגרמו לנסיעה להיות מטלטלת במיוחד. מפעם לפעם האישה כבת הארבעים שכבר הספקתי לשכוח את שמה ניסתה ליצור עימי קשר עין ולפתח שיחה, אך השיחות איתה לא עניינו אותי, לא באותו רגע בכל אופן. הייתי מודאג. החששות לא הפסיקו להציף אותי. לא היה ברור לי באותו רגע לאן אנו נוסעים ומה יהיה שם.
בסוף הנסיעה הגענו לחווה גדולה. כשיצאתי מהמכונית הישנה טיפות הגשם החלו לשטוף את גופי. האישה הובילה אותי במהירות לביתה הגדול שהיה במרכז החווה. ברקע נשמעו קולות של חיות החווה. מסביב היו שדות ושטחים פתוחים ורחבי ידיים.
האישה פתחה בפני את דלת ביתה שנראה לי ענק באותו רגע. בכניסה ראיתי את המטבח והסלון רחבי הידיים. הכל היה מסודר למדי. החדר היה מלא בזרי פרחים וסלסלות עם פירות טריים. הוילונות הלבנים והנקיים בסלון ובמטבח נעו בקלילות מהרוח שנכנסה ביחד איתנו בחופשיות. במרכז הסלון עמד עץ אשוח קטן מפלסטיק שכבר היה מקושט בכל טוב. "הכנתי את עץ האשוח הזה בשבילך, שנים שלא חגגתי את הכריסמס", אמרה האישה בחיוך. היא הדליקה את האח שכיבד אותנו בחומו הנעים והמלטף. מהר מאוד שמתי לב לתמונה של גבר שהייתה בין הסלון לבין חדר המדרגות שהובילו לקומה השניה. על התמונה היה סרט שחור והבנתי אז שהגבר כבר לא בין החיים. לא ידעתי עוד באותו יום כי הגבר הוא בעצם בעלה של האישה.
לאחר מכן האישה הובילה אותי לקומה השניה, שם ראיתי לראשונה את חדרי החדש, חדר נעים ונוח עם מיטה גדולה ומסודרת שכאילו חיכתה רק לי כל הזמן, ארון וספריה עם ספרים ישנים ומרופטים למדי. הבחנתי על הקיר מעל למיטה בתמונה של סייח צעיר בצבע חום, בדיוק כמו סוס הצעצוע שהיה הצעצוע היחיד שהיה לי מאז ומתמיד.
האישה לקחה ממני את התיק והתחילה לסדר את בגדי הדלים בארון. המשכתי לעמוד בכניסה לחדר כקרחון שלא עומד להפשיר בזמן הקרוב. המשכתי להתבונן ולבחון את החדר החדש שהיה שונה לחלוטין מהחדר הקודם, החדר בבית היתומים…
האישה סידרה במהירות את הבגדים והציעה לי לאכול. הנהנתי קלות בראשי לחיוב והיא ירדה במהירות למטבח.
התיישבתי על המיטה. היא הייתה מצופה בסדינים לבנים ונקיים כאילו רק ירדו מחבל הכביסה. מהצד השני של החדר נשמעו דפיקות קלות מהדלת שהובילה למרפסת הספוגה במים.
פתאום נשמעה קריאתה של האישה מהקומה הראשונה. האוכל היה מוכן. צלחת המרק האלוהית הדיפה ריח שכמוהו לא הרחתי לפני אותו יום. מהר מאוד צלחת המרק ולחם השום הריחני היו בקיבתי והמשיכו לחמם את גופי. הודתי לאישה על הארוחה והיא נראתה מאושרת מהמהירות שבה צלחת המרק חוסלה.
לאחר מכן האישה עלתה לסדר את הכביסה. התיישבתי על ברכיי מול עץ האשוח הקטן שזהר בשלל צבעים ומול החלון שמצידו השני המשיך לרדת הגשם הכבד. התבוננתי בשני המראות המרהיבים זמן רב עד שהאישה קראה לי ללכת לישון.
האישה כיסתה אותי בעדינות בשמיכה הלבנה והקטיפתית שליטפה אותי בחום. האישה הוציאה ספר ישן ומאובק מהספריה. היא החלה לקרוא. קולה היה נעים, רך ומהפנט. יכולתי להקשיב לה עוד שעות רבות. ברקע עדיין נשמע הגשם שהפך למנגינה המלווה את קולה הרך של האישה. לאט לאט הרגשתי את עיניי נעצמות למראה האישה שנראתה כמלאך, המלאך השומר שלי.
זה היה היום הראשון שלי בביתה של מרי-אן, האישה האלמנה שאימצה אותי בגיל 11, האישה שגידלה אותי כבנה שלא היה לה מעולם, האישה שהחליפה את הוריי שלא ראיתי מעולם, האישה שתמיד נראתה חזקה ואמיצה ועוררה בי הערצה, האישה שהייתה תמיד מלאת אופטימיות לא משנה מה יקרה, האישה שעכשיו גופה מתכלה לאט לאט בגלל הסרטן הארור…
עכשיו הגיע הזמן לעזוב שוב. היום זה היום האחרון בחווה שמרי-אן מכרה למחזיק אדמות ידוע באזור על מנת לשלם על התרופות והטיפולים שהיא תצטרך לעבור בזמן הקרוב. עכשיו אנחנו עוברים לעיר הגדולה. מרי-אן שכרה דירה קטנה בעיר אוסטין, בירתה של טקסס.
הלכתי לאורווה שבחווה. ליבי פעם בחוזקה. בכניסה לאורווה ראיתי את חברי ארתור. ארתור היה הסייח שראיתי בתמונה ביומי הראשון בחווה של מרי-אן, כמובן שעכשיו הוא כבר לא היה סייח צעיר אלא סוס מלא עוצמה שנהגתי כמעט כל יום לרכב עליו בשמחה. קראתי לו על שם צעצוע הסוס שהבאתי איתי באותו יום מבית היתומים. חיבקתי את ארתור חזק ודמעות החלו לזלוג מעיניי. הרגשתי את נשימותיו החמות של ארתור. הוא היה נראה עצוב, כאילו ידע שזה היום האחרון שנתראה. התחלתי ללטף אותו ונתתי לו תפוח אדום וגדול שפילחתי מקערת הפירות במטבח. לאחר שארתור אכל את התפוח חיבקתי אותו שוב בחזקה. "טומי אנחנו כבר צריכים לזוז", קרא אחיה של מרי-אן, סם שהיה צריך להסיע אותנו לאוסטין. –"אני בא סם", אמרתי. סם נהג להגיע לביתה של מרי-אן פעמים רבות. הוא היה עוזר בתחזוק הבית והחווה, ובמיוחד עכשיו כשמרי-אן לא יכולה ללכת עוד ללא הקביים. חיבקתי בפעם האחרונה את ארתור. לא רציתי לעזוב לרגע, אך הייתי מוכרח, מרי-אן וסם חיכו לי כבר זמן רב. עזבתי את ארתור והוא הסתכל עליי בעיניו הנוצצות בפעם האחרונה…
הגעתי למכונית וראיתי את סם ומרי-אן מתקרבים גם הם למכונית. מרי-אן התקרבה בצעדים זעירים ונוקשים בעזרת הקביים וסם סחב את התיקים שלנו. לפתע טיפות זעירות החלו לרדת מהשמיים האפורים. החל לרדת גשם. ממש כמו בפעם הקודמת…
התיישבנו כולנו במכונית והתחלנו בדרכנו החדשה כשהגשם מלווה אותנו מבחוץ…
תגובות (2)
וואי סיפור ממש יפה! וכל התיאור לגבי החווה, תוך שימת לב לדברים הקטנים…
תחלוק את כשרונך איתנו (:
התחלה יפה וקצת עצובה.
תודה רבה על התגובה! שמח מאוד שאהבת!
וכן בסיפור יהיו הרבה קטעים עצובים חחח