דעות וכוכבים

יש לה כל כך הרבה כוכבים בראשה הקודח,
חגים זה סביב זה,
מתערבלים לכדי עיסה אחת שנושאת את השם
“דעותיה".
וגורמים לה לזהור, לנצוץ, לזרוח.
האור משתקף בעיניה.
כל כך בוהק שאתה מתמכר אליו,
מוכרח להביט עוד, רק כדי לסקור את הפלא הזה.
ובדיוק ברגע הזה,
אתה מגלה את ההילה מעל ראשה,
שנוצצת לא פחות,
אבל בענווה יפיפייה שכזו,
מסתתרת תחילה ואחרי היכרות מעמיקה,
אין אפשרות להתעלם מההילה.
היא נוצצת ומבריקה כולה, משופשפת מכל כיוון,
נראית כמו תופעת טבע מעוותת ומדהימה באותה העת.
ולפני שאתה רץ לספר לכולם מה מצאת,
אתה עוצר לרגע אחד וחושב,
“היא שלי, היא אוהבת אותי.”
ומרוב האנוכיות, אתה שומר אותה לעצמך בלבד.
לא חושף את הברק שלה לעולם הזה.
ואולי בגללך הוא חשוך,
אבל לך לא אכפת כי אתה מואר.
אתה עדיין לא מבין, שכל כוכב שחג בה נופל מידי יום.
הוא זקוק לחשיפה, הוא צריך לזהור, הוא דורש את האור.
אותו אור שאתה באנוכיות מסתיר.
עד שנגמרים הכוכבים והיא עוזבת אותך.
היא כבויה וכך גם אתה, אחרי שהתרגלת לאור והוא איננו שלך.
וגם לא שלה.
ולא של העולם.
זה ייקח זמן רב; עד שההילה תחזור לחוג מעליה
והעיניים ינצצו, מההשקפות של פלאי הכוכבים המתערבלים,
הדעות שלא הושמעו, הדעות שאתה אצרת.
כל זה קרה בגלל החושך שאתה הטלת.
לוקח לך זמן רב להבין זאת, אבל זה כבר מאוחר מידי.
היא לא שלך, היא מצאה אחר, כזה שאהב אותה מההתחלה
וחיכה וטיפח עד שההילה צמחה והכוכבים זהרו.
כזה שרץ לספר לכולם על תופעת הטבע המעוותת והמדהימה שהוא מצא
והניח לכוכבים, לדעות שלה, להישמע.
ועכשיו כל העולם מואר בזכותו, בזכותה.
כל העולם… חוץ מהעולם שלך.