דיכאון

הוא בדיכאון, על בטוח הכל זה סימן לדיכאון.
חשבה בעודה חותכת את דג הבורי שהוא הביא לה הבוקר.
חותכת חתך אחד אורכי בבטן ואז דוחפת שלוש אצבעות ושולפת את כל הקרביים, התכן הרטוב והצמיגי עם ריחות הים והדם שהתפשטו במטבח גרמו לה לבחילה, בלי משים שלחה יד מלאה דם לכוס היין שהיתה על השיש וקירבה הכוס לפיה, עצמה עיניים, ולגמה קלות מתעלמת מהדם שעל ידה.
חודש שהוא קם כל יום שישי בארבע בבוקר והולך לדוג, אומר שזה עוזר לו לחשוב, עד היום דגים הוא לא תפס אבל היום הוא חזר עם דג בורי לא מרשים במיוחד.
הניח הדג בתוך קערה ושם במקרר, אפילו לא אמר לה.
צעקה חדה נפלטה לה שפתחה את המקרר לאחר שחזרה מסיבוב השישי בבוקר הקבוע שלהם, זוג העיניים הרטובות שקידמו את פניה, הבהילו אותה, אבל לא היה מי שישמע את הצעקה, איפה הוא, היא לא ידעה, כבר הרבה זמן שהם ביחד אבל לא ביחד על בטוח לא כמו פעם.
שיקח כדורים ויפטור אותנו מהשטויות שלו אמרה לעצמה, עדיין בעיניים עצומות נותנת ליין לצרוב קלות את גרונה.
בזמן שהיא שוטפת את הדג בברז, היא יודעת שרק היא תאכל אותו אבל לא איכפת לה. חוץ ממנה אף אחד בבית לא אוכל דגים. שוטפת טוב את הבטן הפתוחה, משאירה את העור ואת הקשקשים.
היא ממלאת תבנית במלח גס, משטיחה את ערמת המלח בידה, המלח צורב סביב ציפורניה, היא חזרה לקסוס את העור סביב ציפורניה, כמו פעם לפני שהכירו, הוא איננו להעיר לה שתפסיק, יותר גרוע, היום גם שהוא ישנו הוא לא מעיר לה על זה יותר, הוא בעיקר שותק.
מכוונת את התנור למאתיים מעלות ויוצאת החוצה לגינה לקטוף מעט טימין.
הבחילה לא עברה לגמרי, בעצם בחילה ברמה זאת או אחרת יש לה כבר חודשים, מאז פרוץ המשבר כמו שהיא קוראת לזה.
מתכופפת לשיח הטימין הקטן שבחצר, היא שכחה את המספריים, עוד סימן שהיא לא בשיא שלה, וזה בלשון המעטה, היא לא היא, בעצם מאז שהוא כבר לא הוא היא ממש כבר לא היא. שוברת בידיה מספר ענפים, ריח הטימין נדבק לידיה, היא מקרבת את הטימין לפניה ושואפת עמוקות, איך הוא תמיד אהב למולל בידיו עלים של צמחים מהגינה ולתת לה להריח, ועכשיו מכל צמחי התבלין בגינה רק הטימין שרד.
בעודה מניחה את הדג עם ענפי הטימין שמבצבצים מביטנו על מצע המלח בתבנית, דמעות החלו ממלאות את עיניה, השקט בבית ותחושת הריקנות מאד מעציבים אותה, היא מרגישה ככ בודדה. הדמעות לא מפסיקות, מרימה ראשה מעלה בניסיון לעצור אותן, מגביה מרפק לכיוון פניה ומנגבת בשרוול, איך היא לא שמה לב לכלום, איך לא ראתה, אפילו לא תמרור אזהרה אחד. איך זה תפס אותה בשיא, בשיא ההצלחה בעבודה בשיא האושר, ככה בלי התרעה, הוא לא אוהב יותר, זה מה שהוא אמר, לא אוהב יותר.
היא זוכרת את היום הזה כאלו קרה אתמול, למרות שאין לה מושג מתי בדיוק זה קרה.
מדפדפת בלוח השנה הקטן שעל המקרר, אולי תזכר בדיוק מתי זה היה, הגיעה כבר לתחילת השנה , לקצה הלוח וזה היה אפילו לפני, שנה, שנה! היא אומרת בקול, שנהההה!! היא צועקת על המקרר, והוא רק מחייך אליה, מחייך אליה מתמונת מגנט דהויה, מגנט מאיזה חתונה מלפני שנתיים בערך, הנה דווקא פה הוא היה נראה מאושר, היא חושבת, מה השתנה פתאום?
האור האדום בתנור כבה, והקליק העדין כמו מעיר אותה ממחשבותיה, היא שופכת עוד כמות נדיבה של מלח גס עד שמכסה את הדג לגמרי, ודוחפת התבנית לתנור מכוונת את הטיימר שיצלצל עוד שלושת רבעי השעה.
יש לה זמן עכשיו, ממלאת את הכוס מחדש, מתיישבת בגינה עם כוס היין המוכתמת בדם, לא איכפת לה, לא איכפת לה מכלום, היא רוצה שהסיוט הזה יגמר, שיחזור להיות כמו שהיה.
היא בוהה בעץ הליצ׳י, מתנה שקנתה לו ליום ההולדת, שישמח אותו, והוא מגעיל שכמותו לא ידע אפילו להראות הכרת תודה מינימלית, משהו ברמה אנושית בסיסית אפילו לא, רק אמר שהיא יודעת שהוא לא אוהב מתנות.
הוא מרגיש שאיבד את עצמו, מרגיש שלא אוהב אותה יותר, למרות שלא אומר את זה, הוא חושב שהיא אשמה, שהיא הביאה אותו למצב הזה, שטויות, היא חושבת, הוא רק משליך עליי, הוא הרי בדיכאון, זה ברור, כל הסימנים פה, איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב!? ככה למחוק חיים שלמים, חיים נהדרים, והילדים? בעיית תקשורת הוא אומר, מפגר, איזה בעיית תקשורת, אם מפריע לך משהו תגיד, ממה הוא פוחד, ממנה? מה היא כבר תעשה לו? בטח שהיא לא הבינה את המסרים, הוא אומר שהוא רמז, שהוא לא אמר בקול אבל הוא רמז, הוא רמז שלא טוב לו, רמז.
עוד לגימה, היין מחליף את הבחילה בהרגשת ריחוף, נותן הרגשה של כח לרגע.
היא שותה הרבה, הוא אומר, אבל היא יודעת שבלי זה היא לא תשרוד, היא לא תחזיק מעמד. אבל היא לא חושבת שזה הרבה, כוסית לפני השינה ועוד אחת שיוצא ביום ולפעמים גם בלילה, זה לא הרבה.
היא מלטפת את עורפה, חופנת את צווארה בין ידיה בעודה נשענת על מרפקיה, כאלו הראש צריך תמיכה, מעבירה את אצבעותיה בשערה. היין גורם למגע להרגיש זר, מגע לא שלה. כמה חסר לה המגע, כמה חסר לה להרגיש את כפות ידיו על גופה, לדעת שרוצה אותה, שנמשך, שחושק. נזכרת איך נהג ללטף אותה לאורך כל גופה, כאלו בודק שהכל במקום, עובר על הכל באצבעו ובכף ידו, בוחן, לא פיספס כלום, איך היה עושה את זה שעות, שוכב לצידה, נשען על ידו האחת ובשניה מלטף, מצייר בידו על גופה והיא היתה עוצמת עיניים, מתמסרת למגע, מנסה לנחש לאן הוא יגיע עכשיו, מעבירה מסרים בגופה איפה היא רוצה את זה, ומתי שיתקדם כבר הלאה, והוא היה מביט בה במבטו הבוחן עם החיוך הקטן הקבוע על פניו, תמיד לא מיהר, חיכה שלא תוכל יותר, אולי הוא זה שלא מבין רמזים, תמיד חיכה שתבקש, שתגיד מתי לעבור הלאה, שתתחנן לחדירה. נזכרת במגע והשיר של נורית גלרון ״לנגיעה אחת רכה״ מתנגן לה בראש ושוב הדמעות מתחילות, פעם אחרונה ששכבו היתה מזמן, חודשיים, אולי אפילו יותר, רגיל כזה, בלי הליטופים. הרגישה מנוצלת, אם אתה לא אוהב אז מה אתה רוצה ממני, חשבה תוך כדי, אבל לא התנגדה, זה סימן טוב היא חשבה, הוא גם רוצה אותי וגם נהנה, הוא משתפר, הדיכאון משתפר.
היין והמחשבות על מגע, עוררו אותה, אולי היא תעלה למעלה לרגע, תתפנק לה, היא לא עשתה את זה שנים, תמיד העדיפה איתו מאשר לבד, מצחיק שאחד הדברים שהאשים אותה שהכל היא רוצה איתו ואין להם לבד, אולי גם בזה הוא חשב ככה, תהתה לעצמה, ניסתה להיזכר אם היו דברים שרצה והיא לא הסכימה, אולי אם היתה מסכימה, היתה משתפת פעולה, לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל שום דבר לא עולה בזיכרונה. היא מחליטה לעלות, אבל עוד במדרגות הטיימר של התנור מצלצל.
התבנית חמה, היא מוציאה אותה נעזרת במגבת מטבח והמגבת מעבירה יותר מדי חום ליד שלה, בדכ הוא זה שמוציא את התבנית מהתנור, והיא שומטת אותה, חצי מניחה חצי זורקת את התבנית על השיש, שוברת את מעטה המלח, מסירה את שכבת המלח שנדבקה לעור הדג בידיה, המלח החם שורף את אצבעותיה, חושפת את בשרו הלבן של הדג, מזליפה מעט שמן זית על בשרו החשוף, היא לא רעבה, למה בכלל היא הכינה את הדג המזדיין הזה, להראות איזה אישה טובה היא? איזה בשלנית? הוא הרי בכלל לא אוהב דגים. שילך להזדיין הוא והדג שלו, נמאס לה, נמאס לה להוריד את הראש ולחכות שהגל יעבור, נמאס לה להיפגע, להיעלב, נמאס לה מהחוסר אונים הזה, נמאס לה מהכל.
מסתכלת על הדג, על הגוף הלבן השלם שמונח לפניה, מעצבן אותה הדג הזה, הוא מזכיר לה אותו, גוף לבן ומושלם, שותק עם מבט חלול בעיניים, הוא ממש מעצבן אותה הדג הזה, ואז בחמת זעם מתחילה לרטש את הדג, קורעת עוד ועוד מבשרו הלבן בידייה, היא ממשיכה, דמעות, מלח וחתיכות דג ממלאים אותה ואת כל השיש, היא קורסת לריצפה, בוכה, מכה באגרופיה על ארון המטבח.
בעודה יושבת פניה כבושות בין ברכיה, מנסה להירגע, מנסה לאסוף את עצמה, היא שומעת אותו שואל בקולו השליו עם נימת שעשוע קל ״הכל בסדר כאן?״