דומינה

הוא התכרבל במיטה כשהגוף שלו צונח לתוך עצמו. זקן וחולה לבד, והיא משחקת משחקים. למה היא הולכת דווקא כשקשה לו? אני אטלפן לכלבה ואדבר אליה יפה. מאוד יפה. כמו פודל, לעזאזל. הוא השתעל לתוך ידו ונטל את הטלפון הנייד. מצא אותה בחיוג המהיר ולחץ סנט. עכשיו אם הכלבה תענה בכלל. הלו? שאל הקול שלה. שלום קטנטונת, הוא אמר והשתעל בשביל הרושם. מה שלומך? הכול טוב, היא אמרה. איך אתה מסתדר? אני חולה מאוד, וגם לבד, וזה לא כיף במיוחד. אני מצטערת לשמוע, היא אמרה, והתחשק לו לקלל אותה. אולי תבואי לחבר הזקן שלך שאוהב אותך מאוד ותכיני לו מרק כמו שאת יודעת. את יודעת שאני מת על המרק שלך ועל מה שהידיים שלך יכולות ליצור מכפתור. זו הייתה בדיחה קטנה פרטית, אבל היא לא צחקה. אני מצטערת מאמי, אבל אני עסוקה. עסוקה ב-מה? אני נוסעת היום לירושלים לראות כמה קונצרטים עם אחותי ואחי, ואולי אישן שם. אז מחר תבואי? אה… מחר? לימודים, לימודים, כל הזמן לימודים. המרצה שלי מבריק, אבל אני חושבת שהוא קצת משוגע. טוב, הוא אמר במעט טינה, אני אשתעל לי כאן לבד למוות. תפסיק לדבר שטויות. את כבר לא אוהבת אותי, ככה נראה לי, ואם זה ככה, מה קורה פה לעזאזל? אל תקלל, היא אמרה, פשוט לחוץ עכשיו ו… נראה. מה נראה? לאן תנשב הרוח, היא אמרה בפיוטיות. אני אוהבת אותך מאוד, אתה יודע את זה, אבל קשה לי להיות ב-צל שלך. אני מרגישה חנוקה כזה… קניתי נעליים פשוט מקסימות. דומינה, מכיר? גבוהות כמו עזריאלי. והיא צחקה בחוסר-נוחות. הוא שתק רגע. אתה שם, מאמי? היא שאלה. הוא לא ענה. אל תהיה שלילי, אנחנו אנשים שמחים. אני אחכה לך כאן עד שתבואי או עד שאני אמות, הוא אמר והמילים היו קשות בפיו. השיחה הופכת לא נעימה, היא אמרה בחדות. אחרי שתבריא אנחנו נצחק על כל זה. על הבכיינות שלך והטיפשות שלי. בינתיים אני אוהבת אותך מאוד, אבל אני פשוט לא יכולה. זה גדול עליי. טוב, הוא הפטיר בחמיצות, נתראה כשנתראה. כן, אני או… הוא ניתק. בטח, את הנעליים שלה היא אוהבת יותר. הוא הזדקף במיטה והצית סיגריה. מה אני אעשה עכשיו? הוא חשב. הוא הסתכל על הבית הריק והרגיש ריקנות עצומה. מה לעזאזל אני אעשה?