דוד ויונתן
דוד ויונתן.
אני זוכר את היום בו ראיתי אותך לראשונה, בו הציפורים המקוננות שברו את קריסטל השמיים הבהירים באביב 1973. המוזות היו מתביישות מלספר על שלמותך: עיניי שקד כחולות שהיפנטו כל אחד כנחשים, רגליים תמירות חזקות כמו גזע עץ האלון הותיק ביותר בקיבוץ, שיער שגלש כאדוות הגלים, גוף חסון שרק המחשבה של להישען עליו גורמת ליציבות. כולם נדהמו איך מהוריך שהידרדרו מן הפח אל הפחת והופיעו על כל פוסטר רענן שהמשטרה יכלה לשים עליו יד, יצא נער הפוסטר הישראלי המושלם: כזה שאימהות היו מוכנות לחטוף ולרמוס בדרך לכך כל זכר להתפשרות קודמת. ילד חוץ שהיה עמוק בתוך אתוס הניצחון הישראלי. בקיבוץ נלחמו עלייך בלהט גדול יותר ממלחמת 67: הבנות מסתודדות לידך כאיילות שמצאו פרי אדום בשל, משתוקקות לאבד את עצמן לאונך. פרי אדום בשל, שלידו הבנים בקיבוץ היו אדומים פי כמה מקנאה יוקדת שעטפה אותם. יצחק הרפתן ואהרון אחראי חדר האוכל היו רבים עלייך בשיבוץ התורנויות, לו רק בשביל להתבונן בהתגלמות השלמות בקיבוץ הקטן שלנו. ואני דוד הקטן הסתכל בכל האופוריה הזו מן הצד. אני, שאוזניי היו עייפים מלשמוע איך דוד היתום נהיה נטל שחונק את הקיבוץ בזרעותיו הצנומות כגבעולי השדה. אני דוד, שבחלומותיי בהקיץ צרורות של גבעולים ארוכים מרקדים ולא ורדים אדומים וחושניים, חלומות שבסופן אני תוהה כמה אפשר להיות שונה והאם בשלב מסויים השוני המענה וחסר המענה הזה יכול להוציא אותי מדעתי.
באותו ערב שנינו שובצנו לתורנות בלולים. לשאול אחראי הלול לא הייתה בעיה לצוות אותי איתך, שכן ידע שאתה יכול לעשות עבודה של שני אנשים בקלות. שם ביד נרגשת לחצתי את ידך והרגשתי איך חום ידך המחוספסת ממיסה ברכות את צרותיי. סיפרת לי על אביך שמעל בלקחותיו בבנק ונידון לשנות מאסר ארוכות, ועל אימך שהדרדרה לאחר מכן לחיי פשע והצטרפה אליו מאחוריי סורג ובריח, ואני סיפרתי לך על הוריי שנמצאים מאחורי הסורג והבריח בגן עדן.
וכמה הדהמת אותי באותו ערב. ביכולת להקשיב, כאילו העולם עמד מלכת למשמע צרותיי. בדרך בה הצחקת אותי, ובצחוק שלך שהפריח את השממה שבתוכי שהיה נדמה כי מיאנה לפרוח במשך שבע עשרה שנותיי.
ידך המחוספסת ליטפה את פני כאדוות גלים, ובאחת נשימותיך היו נשימותיי. באחת הנשיקה הרטובה ייבשה את ראשי מכל מחשבה אחרת זולתך, וידיי ליטפו את גופך בלהט את צווארך הרך המריח ריח אלוהי של נור ואקליפטוס. באותו זמן הבנתי כי הערכתי לא נכון את גודל הגבעולים מחלומותיי. זעקותינו נמהלו עם קרקורי התרנגולות למעין פוגה משונה, שעה שנשכבנו על האדמה ונהיינו לגוף אחד. את המחול חסר העכבות גמרנו מבלי להשאיר עקבות.
וכך התקרבנו. צעד צעד, שעל שעל, התנחלת בשטחי ההפקר בליבי. כך עברו להם חודשי הקיץ: בהתגנבויות הליליות מאחורי האסם שהולידו תשוקה וחום לעולם חדש מופלא. במבטים הממושכים בינינו בטיול השכבה השנתי בסיני שגם השמש הקופחת לא הגוויעה, בשיחות הארוכות אל תוך הלילה.
בשוך אחד מיני רבים ממחולותינו הלוחמניים גמרת אומר להתגייס לקרבי, וזה היה ברור כשמש לכולם. נער הפוסטר הישראלי מתגייס לצבא הישראלי הבלתי מנוצח, כשמלפניו רובה ומאחוריו סוד גדול המאיים לירות עליו קיתונות של אש ובושה. ואתה פחדת. פחדת שיגלו אותנו, אם מהלשנה ואם מחוסר זהירות שנפגין. פחדת שהצבא לא יחשוב פעמיים אם לשאול או לספר ויעיף לאלפי עזאזל אדם טמא כמוך. פחדת שהפוסטר המושלם שלך בהיכלי כור ההיתוך הצברי יוכתם באהבה אדומה לבנה מופלאה.
וכשעזבת אותי, תחושת הניצחון ספוגת האופוריה שלי נשרה להפסד אפרורי, כעלי שלכת ספוגים בספטמבר סתווי.
בשנה החדשה של 1974 נשאר מהגוף המוצק והשרירי שלך אבן שיש חלקה, בחלקה 28 ב׳ בבית העלמין. מלחמה נוראה, שלא כדרך הטבע, גדעה את הסיכוי של העולם להיכנע ללא תנאי לאהבתנו. ושוב אני לכוד בין גחמות חסרי שחר לבין סעיף 152 ב׳ בחוק העונשין הדרקוני שהמטיר עליי קיתונות של בוז בחסות המשכן.
תגובות (0)