"דובי"-זה מה שהיית……. פרק 1

נכנסתי לשרותים. בוכה. הייתי שם כמה דקות על הריצפה, לא יכולתי להפסיק. לאחר כמה זמן יצאתי. זהו- אני לא הולכת לנשף, לא להופעה, לא לחידון, לא לבלט ולא לשום דבר אחר! אני לא יכולה בלי ה"דובי" שלי ובלי ה- B.F.F שלי לשעבר. עכשיו הם רק אופיר בלירקמן וליבי מקרייני. אופיר בלירקמן וליבי מקרייני שאני לא מכירה. פעם היה לו מתאים שיקראו לו "דובי" כי הוא היה מתוק, יפה, ופשוט- נער שאי היה אפשר שלא להתאהב בו. גם ליבי הייתה "דובי" כזאת, חברה טובה, מתוקה מוכשרת… עד שזה קרה. בהתחלה, יומיים לפני הבכי בשרותים, נכנסתי לפייסבוק. לפתע ראיתי בדף הבית שליבי כתבה בקיר של אופיר:" אופירוווווווש חייממשלי לא יכולה בלעדייך.. איזה מזל שיש לך אותי…♥". רציתי להתפוצץ אך לא האמנתי שליבי תעשה לי דבר כזה, אז הסקתי שמישהו פרץ לה. וביום "הבכי הגדול" (ככה אני קוראת ליום זה…) , הלכתי לפארק שם הייתי צריכה לפגוש את אופיר וללכת לגלידריה. קבענו לנו ספסל שנפגש בו. כמובן שסיפרתי על זה גם לליבי. על כל מה שתוכנן; הספסל, הגלידה, שאחרי הגלידה נלך לאחד מאיתנו… הכל! הייתי במרחק כמה מטרים מהספסל כשלפתע ראיתי את אופיר יושב לצד ליבי כשליבי מחבקת אותו ונותנת לו נשיקה על המצח, אף ככה למטה למטה עד לשפתיו! לא האמנתי למראה עיניי. ליבי ראתה אותי, עשתה לי שלום. אופיר הסתובב אליי. הפנתי לו את גבי והלכתי שאני מתחילה לבכות. סובבתי טיפה את ראשי וראיתי שהוא רץ אחריי. התכלתי ללכת מהר. ויותר מהר. עד שהגעתי הביתה כולי בוכה. אמי שאלה אותי:" מה קרה דניאלוש?". לא עניתי לה ורצתי לשירותים. כפי שאמרתי בהתחלה, לאחר כמה זמן יצאתי. יותר רגועה. ניגבתי את הדמעות מהפנים והלכתי למטבח. הכנתי לי קוסקוס לארוחת צהריים. רק קוסקוס. בדרך כלל אני לא מתמלאת ממשהו קטן אבל הפעם לא היה לי תאבון. (בכל זאת, קוסקוס זה טעיים). אכלתי כף אחת בעצם, חצי כף. השארתי את הצלחת על השולחן ויצאתי לחצר. ביתה של ליבי הוא מול ביתי. התיישבתי על הדשא וראיתי אל ליבי נכנסת לביתה. היא הייתה מלאת ביטחון וגאווה. לא היה לה אכפת ממני. היא בגדה בי. היא ואופיר.