להוציא לשון בגאון
שום תוכן מיני או משהו… רק אהבה, קצת טראגית :(
אם למישהו יש שאלות או ביקורת אשמח לענות על כל שאלה. הכתיבה שלי כמובן.
לכל מי שמתקשה בזמן האחרון, את/ה מוזמן/נת לפנות אליי, אני כולי אוזן, הרי אני מספרת סיפורים אז אני יודעת להקשיב… 3>
קריאה נעימה!
אלפי דרכים בהם אפשר להכניס משמעות לחיים של מישהו, ובחרו בזאת.
אלף מחשבות ללא אוויר עברו דרכי באותו רגע. פשוט הרגשתי חמצן עוזב לי את הגוף. הרגשתי מוכת ברק. הלם. לא ראיתי את זה בא.
"הוא לא יחזור, אני מצטער", מאז לא זכור לי שחזר האוויר. החזקתי את עצמי חזק, בשביל אמא שלך, בשביל אבא שלך, בשביל אחותך. הם גידלו וגדלו איתך, מי אני לעומתם, מה הייתי בשבילך?
אני כל כך מתביישת בעצמי, אבל לא הצלחתי לבכות בהלוויה שלך. אני לא יודעת למה הרגשתי את הצורך התמידי להסתכל בטלפון. למה עשיתי את זה? למה אני כזאת דפוקה בראש? לא מגיע לי הכבוד בכלל להיות שם בשבילם.
אם הייתי יודעת שארגיש ככה, הייתי כבר הולכת מפה בעצמי. אבל לא, אי אפשר, צריך "להיות חזקים". איך? מישהו יכול להסביר לי?!
אני כועסת על העולם. על שנתתי לך ללכת. על שרצית ללכת. על זה שאנחנו עדיין כאן. על זה שאני עדיין כאן. סיכמנו שנשארים ביחד, למה עזבת?
למען האמת כל ההלוויה שלך הייתה טקס אחד גדול בשביל אלה שעוד בחיים. אתה חושב שאם אהבנו אותך כל כך, נשכח אותך בכזאת קלות?
למה להמשיך לחפור בבור הזה? מצאתם נפט! מצאתם את הרצון שלי לחיות! הוא הלך, הוא לא יחזור, הבנתי את הפרנציפ! צריך הלוויה, ושבעה, ושנה וכל שנה?
נהרסו לי החיים, קשה לשכוח את זה, לא צריך תזכורת, אני לא אוהבת פתקים.
נגיד שתעבור שנה, מה אני אמורה לעשות? להמשיך הלאה? להישאר כאן? לבוא איתך? איך בכלל יש עתיד? איך ממשיכים מפה?
אני ממש לא אוהבת לדבר עלייך, ולפעמים אני מרגישה אותך נושף לי בעורף, כאילו שאתה כועס עליי בחזרה. התת מודע שלי צועק עליי להפסיק להדחיק אותך, זה כנראה המסר. למען האמת אני כבר לא רוצה אותך. אתה אידיוט, ויש הרבה דגים בים, למה נפלתי על אבונפחא כמוך? למה התעקשת להתגייס?
אף אחד לא מתחבר אליי. אני פאזל בלי החלקים המחודדים והבולטים הנכונים. אני לא צריכה פאזל בשביל להבין שאני לא מתחברת לכל העניין הזה.
אלפי אנשים מתים ברגע זה, זה הזמן להישמע כאילו הוציאו אותי מה"טיטאניק"?
אני שונאת את המשפט הזה, "משתתף בצערך", אתה בכלל רואה את הצער? כולם מרחמים על אלה שהיו איתך עד הנשימה האחרונה. אבל אתה מתת בטרם עת, מה איתך? מה עם החיים שיכלו להיות לך?
אני לא יודעת איך להתגעגע, אני גם לא רואה אותך בכל מקום ובכל דבר. יש את הדברים שלוחצים על הטריגר, אבל אני לא באמת איבדתי את האוויר. רק ריחמתי על עצמי. בגדול זה העניין באבל, זה למה אנחנו בוכים על חלב שנשפך. קשה לנו! קשה ל-נ-ו לדמיין חיים בלעדייך.
וכל שנה אותו אינדקס, אותו מתכון: "איך את?", "את בסדר?", "עדיין חושבת עליו?", "אני כל כך מצטערת", "כזאת אבידה", "מוזמנת לדבר איתי על הכל", "אני כאן בשבילך". אתה כאן בשבילי?
כאן איפה, בחלק הזה, הריצ'רץ' המעצבן הזה, שאפילו עם כל הכוח שבעולם לא נסגר? מה נסגר בכלל? ממתי מתחקרים אותי?
מי שואל אותי בכלל? האבל הוא שלו, על החיים שיכלו להיות ש-ל-ו. להתייפח יעזור לי במה, בלשחרר קצת סטרס?
אני לא מתמודדת ככה עם אבל, לא מצליחה. מה תעשו, תקחו גם אותי? כן? אני לא כל כך מפחדת, החיים לא נראים כאלה מעניינים יותר מכאן. אז אני אהיה האצבע השלישית, לעולם שהסכים עם ההחלטה לקחת אותו מא-י-ת-נ-ו. לא ממני בלבד, הוא לא היה רכוש פרטי, הוא היה שייך לעולם. צריך להרים ראש ולהוציא לשון בחזרה, להילחם בהחלטה הנוראית. לחגוג ולבכות? פחות.
מאיפה לעזאזל אני אמורה לדעת "מה הוא היה רוצה שיהיה"? הוא לא כאן בשביל להגיד לנו. אני כועסת, ואני עצובה, ונמאס לי מהרגשות האלה, אבל אני גם לא יודעת איך לחיות בלעדיהם.
היינו צמד, לא יודעת אם חמד, כי היינו בלתי נסבלים, אבל האירוניה והציניות היו החלק שעשינו הכי רומנטי בעולם. עכשיו אין יותר אירוניה כי עם כל הבדיחות, איך צוחקים עכשיו, כשאין יותר גם צמד?
אנחנו שנינו ביחד צמודים בדרכנו בנפרד. ואין שום דבק שידביק את הפער בינינו ואין שום בדיחה גסה או שחורה או סתם משפט מעליב בשביל לשפר את זה.
תגובות (3)
אני מקווה שלא תעלבי, אבל ממש התקשיתי להתחבר. זה הרגיש לי כמו אלגוריתם שקרא את כל מכתבי הפרידה וניסה לכתוב אחד בעצמו.
בניגוד לקטע הקודם שכתבת, שהרגיש לי ממש אמין, פה זה ממש לא מצליח. זה הרגיש לי לגמרי לא אמין. מצטער. לא היה כמעט משפט אחד שהרגשתי שנכתב מהלב. אני חושב שהבעיה היא שזה נראה ניסיון להשקיע בסגנון או בתחכום של המשפט וזה יוצא מאוד מבולבל ופשוט לא אמין.
אני גם מקווה שהביקורת לא תתסכל אותך. אני באמת מעוניין שתמשיכי לכתוב ולהשתפר.
היי,
תודה רבה על המעקב, חשוב לי גם התגובות האלה, והביקורת. הייתי צריכה לשמוע את זה.
לפעמים אנחנו כל כך מתאהבים בדברים שאנחנו כותבים, שרק מישהו מבחוץ יכול לשנות את זה.
לא נפגעתי, להיפך, שיניתי את כל הרעיון של הכתיבה שלי, ועכשיו זה טקסט אחר! מה אתה חושב?
אני שמח שקיבלת את הביקורת כפי שהתכוונתי. ראיתי גם את התגובות שכתבת לסיפורים שלי. תודה.
קראתי שוב וראיתי שהחלפת את הפרידה באובדן. זה עובד יותר טוב. אני חושב שאחת הסיבות היא שגם הקטעים הקצת מבולבלים, מתקבלים בהבנה שאדם שעובר חוויה של אובדן מתקשה להתמודד וכל מחשבה היא לגיטמית.
אני שם לב שאני כותב על הדברים שמעסיקים אותי, מה שאני קורא, אזורי הנוחות שלי. אני מניח שכדי להיות סופר, צריך ללמוד לכתוב גם דמויות אחרות או מחשבות על חוויות שלא בהכרח קרו לכותב. אני לא בעמדה שאני יכול ליעץ יותר מדי. לפעמים אני מעיר לאנשים על משפט מסוים או איך לפתח עלילה, אבל לא ברמה כזו.
אני כן ממליץ לנסות לכתוב משהו מהעולם הפנימי שלך. חוויה שמעסיקה אותך. אני חושב שבקטעים כאלה מתקבלת אותנטיות שקשה להשתוות אליה. אבל זו רק המלצה.
לגבי הקטע הזה, כמו שאמרתי אין פה משפט נכון או לא נכון, בעיקר כי זה בגוף ראשון, וכל מחשבה היא לגיטימית(אמרתי כבר). אם היית אומרת לי שניסית להעביר מסר מסוים, הייתי ממליץ לך אולי לשנות משפט כזה או אחר בהתאם למסר. לגבי כתיבת קטע אבלות, הייתי ממליץ לקרוא ולהבין את השלבים השונים של אבל, ולנסות אולי להתאים את הקטע לשלב מסוים שהכותב נמצא בו.
בהצלחה. אשמח לקרוא דברים נוספים שתכתבי.