ג׳ון היקר

היא לקחה את הנוצה וטבלה אותה בדיו השחור , מביטה על הדף שממולה , ומנסה להחליט מה לכתוב .
דמעות נושרות מעיינה הירוקות מבריקות ומטפטפות על הדף החלק והריק .
׳איך היא יכולה לקחת את כול הרגשות שלה ולכתוב אותם על הדף?׳
היא מצמידה את קצה הנוצה אל הדף ומשרבטת אותיות , כתבה המסולסל יצר את התאריך בדיו שחור .
מאי , 1906
קובעת אחרי מבט קטן בלוח השנה שמונח לצידה על שולחן המכתבים החום והעתיק .
היא יורדת קצת בדף , וכותבת את הכותרת , נזהרת לא לשים יותר מידי דיו כדי שהדף לא יהרס , הדמעות עדיין נושרות מעיינה .

ג׳ון היקר .
חיכתי לבואך .
מדוע הינך לא פה ? מדוע לא חזרת לבית הוריך , הרי המלחמה הסתיימה .
בכול יום אני עדיין מחכה במקום בו קבענו להיפגש אחרי שתחזור מן המלחמה , אני שמה , יושבת על הספסל אל מול האגם ובוכה , מחכה לשובך .
מדוע לא חזרת מן המלחמה ?
מדוע אתה עוד לא הגעת אל העיירה ?
מדוע יש לי כול כך הרבה שאלות שלא נגמרות , ומדוע אתה לא פה כדי לתת לי את התשובות ?
אתה חייב לחזור ! , אתה חייב להיות פה לצידי ! אני רוצה אותך כאן לצידי !
אבל היכן אתה ?
עדיין לא חזרת , אני עדיין מחכה .
אתה יכול להיות רגוע , אני ימשיך לחכות לבואך עד שתגיע , איני מתכוונת לסובב את הגב ולהמשיך , אני עדיין פה , מחכה.
שלך תמיד .
ג׳ולייט .

הדמעות הנושרות מענייה נוחתות על הדף עליו היא כתבה , הדיו נמרח עם הדמעות .
היא מהירה לגלגל את הדף לתוך מעטפה ולדחוף אל מגירת שולחן המכתבים החום העתיק .

הזמן עבר , והוא עדיין לא חזר אל זרועות אהובתו .
היא לאט לאט עם הזמן נשברה , ותוהה לעצמה , ׳מדוע הוא אינו חוזר ?׳
היא שוב יושבת מול שולחן המכתבים החום והעתיק , דף לבן חדש ונקי פרוש לפנייה , הנוצה בידה והיא חושבת על מה לכתוב .
׳הרי איך היא יכולה לקחת את כול הרגשות שלה ולכתוב אותם על דף ?׳
היא משרבטת תאריך בכתב ידה המסולסל אחרי שקובעת את התאריך .
אוגוסט 1907 .

ג׳ון היקר .
שנה נוספת עברה מאז שכתבתי לך את המכתב האחרון , שנה נוספת עברה ואני עדיין מחכה לבואך .
אני עדיין מחכה שתחזור מן המלחמה הנוראה שהסתיימה לה כבר בדיוק מלפני שנה .
מדוע אתה לא פה ? מדוע לא חזרת מן המלחמה ? מדוע לא חזרת לבית הורייך?
אני עדיין ממשיכה לחכות , אבל לא לעוד הרבה זמן .
אם לא תגיע בקרוב , אנשא לגבר אחר , הוריי מצפים ממני להינשא .
אבל אינך כאן !
בבקשה תגיע הנה אהוב יקר , איני עוד יכולה לשאת את הכאב .
בבקשה תחזור הביתה מן המלחמה .
שלך תמיד .
ג׳ולייט .

ג׳ולייט המשיכה לחכות , אבל היא חיכתה לשווה , ג׳ון לא חזר מן המלחמה .
זה סתם משאלת לב שלא התגשמה .
המכתבים נודעו רק לפריקת הלב , ג׳ולייט מעולם לא שלחה אותם בדואר , אלה שמרה את כולם בתוך מגירה בשולחן המכתבים החום והעתיק שלה.
עברו שנתיים , בסך הכול שלוש מאז שהמלחמה הסתיימה .
ג׳ולייט עומדת להינשא לגבר אחר , לא הגבר שאהבה באמת .
לפני חתונתה היא רצתה סגירת מעגל , להתחתן בלב שלם ולא שבור .
היא אספה את המכתבים כמו את חתיכות ליבה השבורות מן המגירה בשולחן המכתבים החום והעתיק שבחדרה .
במהלך שלושת השנים , בדיוק 46 מכתבים .

היא הגיעה אליו , ראתה אותו ודמעות ירדו מעיינה , מכתימות את המעטפות של המכתבים שביידה .
היא עמדה אל מול ונתנה לעצמה להתפרק בקול ולבכות .
על אבן מרובעת שקצותיו מעוגלים חרוט בשחור את שמו .

׳ג׳ון טיירי – 1885 – 1906 ׳
׳נפל במלחמה בשנת – 1906׳