גשם של דמעות

עומד על שפת אגם, מימיו צלולים ובבואתי משתקפת על פניהם. היא מעוותת והפנים שאני מכיר טוב כל כך נשברות ומתאחות במרכז המעגלים שיוצרת הרוח הקלילה, מקפיאה את עצמותיי.

נדמה כאילו היה זה רק אתמול, כשהייתה עטופה בין זרועותיי. יצורים שלמים ועמוסים לעייפה ברגש שסופו להתכלות. נכשלנו במבחן החיים, איבדנו חבלים שהנחו את דרכנו לבל תאבד. שברנו מוסכמות ומצאנו עצמנו שבורים עם עלייתו של הירח לתפוס את הכס.

"שברים יתאחו בבוא העת", היא נהגה לומר. "ואנחנו שלא ידענו צער עוד נדע את דרכו של היקום לאזן את כפותיו".

"אבל למה אנחנו אלה שחייבים לשלם את המחיר?" שאלתי, מוחה על תיאוריית המאזן שבה האמינה בכל רמח איבריה.

"מכיוון שתמימות אינה יכולה להישאר שלמה לאורך זמן. עלינו להקריב מעט ממנה בעבור שהעולם יוכל להמשיך להתקיים, בעבור מיליוני בני האדם והיצורים החיים שמוצאים בו מקלט".

זה הכעיס אותי. לחשוב שאצטרך לעבור שיברון ולשאת את משקלו של היקום כולו על כתפיי ברגעים ארוכים של סבל. אבל לא אמרתי עוד מילה, כי אהבתי אותה. ולחשוב על לאבד אותה, גם אם יועד לקרות, היה קשה מנשוא.

והנה אני כאן…

טיפות החלו לעטר את האגם ותוך שניות ספורות היה מטר של גשמים נספג בבגדיי, צונח אל הארץ מקצוות שערי הפזור. הקור חדר עד לשד עצמותיי והקפיא אותי, אבל היה זה עניין זניח שעה שרגש פילח את לבי והצלחתי לחוש בו כשנסדק בתוכי.

"אני רק מצטערת על שמלאך כמוך לא הצליח למצוא מקום על פני האדמה, אליו הוא באמת שייך". היא הביטה עמוק אל תוך עיניי כשאמרה זאת, העיניים שלה נמסו והתלכדו עם אלו שלי וזרועותיי שהיו כרוכות סביב גופה הדקיק התהדקו. רציתי לצרוח את נפשי, רציתי לומר לה שהמקום אליו אני שייך, זו היא. ושאיני רוצה להתקיים בעולם בו היא אינה נמצאת לצידי, אבל אהבתי אותה ולכן רק בלעתי את רוקי ונצרתי את לשוני.

שובל של זיכרונות מרחף לנגד עיניי, בוהה באגם.
מימיו גועשים כשהם מתמזגים עם הגשם השוטף. ברק מבזיק אי שם ברקיע האפל ורעם מתגלגל שניות ספורות אחריו, מרעיד את הקרקע עליה נטועות רגליי.

"ריין, אל תלכי". אני שומע את עצמי מתוך העבר, קולי רועד. לחלוחית מצטברת בעיניי ואני נאבק בה לבל תתגבש לדמעות מרות.
שובל של כעס נשזר לרגע בעצב ושטף את גופי, נדמה כי האושר עולה על גדותיו בקצה אחד של העולם, מספיק כדי לגרום לה להאמין שצער הכרחי בעבור שלא יטה על צירו ויקרוס.

היא מסתובבת ושערה הארוך פוגע בפניה ונח על כתפה. היא מעניקה לי מבט רך, גדוש אהבה ואני מנסה לשנן כל צבע בעינייה, מהפנטות. כל גוון של ירוק ושל חום שמתלכדים לכדי קסם של ממש.

היא נאנחת, "ליקום יש תוכנית עבור כל אחד מאיתנו, קיילאן. אל תחפש אותי; אם נועדנו להיות, אנחנו נמצא זה את זו, מבעד לשמיים אפורים ודמעות. ואם לא, מלאך… אני מקווה שיום יבוא ותהיה מאושר".

עברו שלוש שנים מאז שמעתי את קולה, מבטא מילים שהיה קשה לי לקבל. דמעות מסתבכות בגוש בגרוני ואני נושא את ראשי אל הרקיע האפור. קול נפץ עז נשמע שוב ומרעיד את גופי.

קיימתי את הבטחתי אליה, לא חיפשתי אחריה מאז שנעלמה. היא שמה מבטחה ביקום ואילו אני רק חזרתי לחפש משמעות לחיי בין עבודות כאלו ואחרות, בין קורסים כאלה ואחרים. והיו ימים בהם הייתי משוכנע שאני שמח, באמת. אבל היעדרו של הקסם שב מידי פעם להזכיר לי שאני בעצם שבור, ושגם אם צדקה ואכן החזרנו את האיזון אל היקום בכך שעזבה, אני איבדתי את הדבר היחיד שגרם לי לרצות להישאר.

וכעת…

חיפשתי כוכבים, אך הם פרשו כנפיים ועטפו עצמם לכדי חשכה מוחלטת, למצוא מחבוא מפני הסערה שהשתוללה סביבם. היא טעתה לחשוב שאני מלאך, מכיוון שאם הייתי, מלאכי רקיע היו אוספים אותי חזרה אל שורותיהם;

לא אותה.

קולות מהעבר שבים להציף את תודעתי, הם כה רמים שאני טובע בהם עד כי איני יכול לשאת יותר את ההמולה.

"הבטחתי ואקיים, ריין". אני שומע את עצמי אומר, "לא אחפש אחרייך. אך אם נועדנו להיות, אני אמצא אותך מבעד לשמיים אפורים ודמעות. כעת תורך להבטיח לי, שאם כך יהיה לא תלכי שוב לעולם".

ובכך אני לוקח נשימה עמוקה, מרפה כל שריר בגופי ונוטה קדימה, זרועותיי פרושות לצדדים. היה רגע קטן של שקט, לפני שהרגשתי את פני המים מתמזגים עם כל שאני.

לאט ובדממה מוחלטת, כשהמים שואבים ובולעים אותי, אני מרגיש את הבערה שמתלקחת בבית החזה, מודה על קבלתם העיוורת של נפש סדוקה.

אני שוקע. ורגע לפני שהנקודות השחורות שבשדה ראייתי מתפוצצות ומכלות את התודעה שבי לכדי חשיכה,

אני מחייך.