גנן חדש לעץ ישן

אני לא מסוגל יותר להחזיק את עצמי, לא מסוגל לצאת לבחוץ ולהסתכל על העץ שליד הבית שלי, אבל זהו לא סתם עץ… זה יותר מזה. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה שם, שם קטפתי פרח מהגדר שליד ונתתי לה. שם אמרתי לה כמה אני אוהב אותה. כל כך הרבה זכרונות. ואני הכי נשבר כשאני מסתכל בחלון ורואה אותה שם, איתו… עם האח שחשבתי שהיה לי.
והיא? אני חושב שהיא כבר המשיכה הלאה. והכי כואב לי שהכל באשמתי. אני אשם! האשם היחיד… אני גרמתי לה ללכת, ואני פשוט רוצה לצאת החוצה ולכרות את העץ הזה. להשכיח כל זיכרון ממה שהיה לנו. ממה שאני הרסתי.
זה פשוט לא פייר שבגלל האהבה הגדולה שלי אליה אני ככה איבדתי אותה. ואיתי, חשבתי שהוא חבר שלי. ובסוף הוא הולך איתה… אבל אני אשם הרי. מרוב אהבה התעוורתי ולא ראיתי שאני מרחיק אותה ממני ישר לזרועותיו של אחר. העץ הזה, אני עכשיו שונא אותו, כמעט כמו שאני שונא את עצמי.
אבל מה שעוזר לי לשכוח הכל זו השתייה. השתייה עוזרת לי לברוח מהכל, למרות שזה לא טוב לי.. אני בורח לעולם אחר, בלי שחר, איתי, הזכרונות, העץ ועומר האגואיסט הקנאי. עולם ללא דאגות. עולם אותו אני לפעמים רוצה לעזוב. ואם יום אחד היא תגיד לי שהיא רוצה שנחזור? אני אקח אותה חזק אליי, אלחש לה שאני אשתנה עבורה, לא ארחיק מימנה שום בן, אנשק אותה ואחבק כל כך חזק… ובסוף? בסוף אני אשחרר אותה ואתן לה ללכת, כמו שהיא באה. כי מגיע לה גבר טוב יותר. גבר שסומך עליה. שאוהב אותה יותר. אפילו אם אין אחד כזה… אני בטוח שאין אחד כזה. אחד שאוהב אותה יותר מימני.