ג’ניה

ג'ניה קראו לה. שם רוסי כזה לא שמעתי מימיי.
ועיניים קצת מלוכסנות
וחיוך עצוב
אבל היה בו משהו מלכותי, כאילו היא נצר של הצאר הרוסי
והיא בהחלט הייתה יפה כמו אחת מהשושלת.
עד היום אני לא יודע מה שם משפחתה.

נפגשנו בסיקרט, כשרשמתי כמה אני כמהה למישהי אמיתית שתאהב אותי
והיא הרימה את הכפפה ושלחה לי הודעה.
לא הייתי בבית, הייתי שיכור באמצע המסיבה הגרועה ביותר שהייתי בה בחיי כנראה
אבל היה לי חיוך גדול, בזכותה.
למדתי להכיר אותה לאט לאט.
העבודה שלה, הקריזות שלה
והיא אותי
בזכותה הבנתי כמה שאני מוכשר ומוצלח, אחרי שקרעו לי את הלב מהמקום והשאירו אותו מדמם.
אבל הדבר שהכי הרשים אותי
הוא
כמה שהיא דומה לי.

אהבנו את אותם דברים
קראנו את אותם ספרים
שנינו ביישנים
אוהבים את אותם מאכלים
שותים את אותה השתייה
ונהנים מהחיים.
לא שמים פס על אף אחד.

בחיים שלי לא הרגשתי ככה.
לא עם המוזה ולא עם אף אחת אחרת.
מישהי כמוני
יפהפייה.
מסוג הרגעים בחיים שאתה בטוח שעכשיו אפשר לנוח על זרי הדפנה.
לא צריך לרוץ יותר.

אז נפגשנו פעם אחת כשהיא הייתה שיכורה ואני הג'נטלמן לא ניצלתי את זה
ובפעם השנייה במקום הרומנטי והמדהים הזה על שפת יפו, עם הגיטרה, בו לא הייתה אחת שלא נמסה לרגליי (עד אליה)
וכל כך רציתי לפגוש אותה בפעם השלישית.
כי ידעתי.
בפעם השלישית זו תהיה הפעם
הפעם שנספר עליה לנכדים שלנו.

ואחרי דחיות רבות שלה ונימוסים רבים שלי, הגיעה הפעם השלישית
פיצה ובירה על החוף עם שמיכה.
(רעיון שלה)
דיברנו ודיברנו, נשכבנו ונהנינו
וכשפניתי לנשיקה
סובבה מבטה

"למה לא? יכול להיות לנו מדהים ביחד", אמרתי.
לא, חיפשתי רק ידיד.

מאז אני מסתובב ברחובות
תולה שלטי "נעדר"
כי משהו חסר לי
בצד שמאל של בית החזה.