גם מעבר לאינסוף

הוא מביט אל תוך עיניי, אני יכולה להרגיש את חום ידיו על גבי ואני מהופנטת. עיניו כחולות וצלולות כל כך, כמו מתוך חלום והוא אינו מסוגל להסיר אותן, כאילו מישהו כישף את שנינו להישאר כך; עומדים זה מול זו בדממה, לנצח.
הילד הזה… מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים אחד לשני? מי ערב לכך שהוא באמת מה שטוב לי כרגע?
העולם בטח השתגע אם אנחנו מרגישים נוח אחד בין זרועותיו של השני; בחורה משכילה ואינטלגנטית, בעלת דעה ועקשנות ידועה לשימצה ונער פשוט, חסר השכלה בסיסית, בעל עיניים כחולות כמו האוקיינוס שהן כמעט כל רכושו…
יצאתי בעבר עם בחורים בעלי השכלה גבוהה ותארים אקדמיים, הם פשוט לא הבינו… ומצד שני, מה הוא מבין שהם לא הצליחו להבין לגביי?
הוא לא מושלם, גם לא בשבילי, ועדיין איני יכולה להסיר את העיניים מהפנים היפות שלו, לא יכולה לנתק את הרגש מהידיים החזקות שאוחזות בי.
רעד עובר בי לפתע ואני נושכת את שפתיי.
"לין… קרה משהו?" הוא שואל בדאגה ואני חוככת בדעתי, מתלבטת אם לומר את המילים, להעלותן על שפתיי. אבל בסופו של דבר אני נשברת, לוקחת צעד נוסף לעברו, קרובה. אוחזת בדש חולצתו ממש מעל לחזה ועם דמעות בעיניים אני לוחשת, "רק אל תעזוב אותי לבד…"
המבט המופתע בעיניו מתחלף במעין רוך כאוב והוא מחבק אותי קרוב כל כך, בעדינות תקיפה, עד כי אני יכולה להרגיש את הלב שלו פועם תחת אצבעותיי, ממש ליד אוזני. אני עוצמת עיניים ונוצרת את הרגע, איזה מבין הבחורים ההם הצליח לגרום לי להרגיש בטוחה כמו שהוא יכול?…
לאט, הוא מנתק את החיבוק אבל ממשיך לאחוז בי, ידיו נחות על לחיי והוא רוצה שאביט בעיניו. אני רק אומרת "נפגעתי בעבר, הלב שלי נשבר מספיק…"
אבל הוא מהסה את דבריי, "תסתכלי עלי" וכך אני עושה, עמוק בעיניו בוערת להבה והיא רוחשת בעת שקולו נחרט עמוק במוחי, מתוייק ונשמר לעולמים. "אני לעולם לא אעזוב. לא, לא בגלל שאני כרגע לא רוצה, אלא בגלל שגם אם אי פעם ארצה, אני פשוט לא מסוגל."
העולם שלי התעטף בכיפת זכוכית קפואה כקרח, הדמעות שיורדות על לחיי קופאות ואני קוברת את ראשי בחזהו, מתמסרת לחום שלו, לזרועות הטובות שמקיפות אותי ולא רוצה שישחררו לעולם.

אני שוכבת ערה במיטה, הוא שוכב בצד השני, ישן בשלווה ואיני מסוגלת להביא עצמי לעצום את העיניים.
כל העולם שלי נמצא שם, מכורבל בשמיכת הפוך העבה, מתחבא מהקור המטפס, חודר לעצמות.
שנינו הסכמנו שלא נישן יחד באותה המיטה, לא עד שנתחתן ונוכל לחיות יחד באופן מסודר ורשמי, אבל הלילה כל כך רציתי אותו קרוב אלי, והסכמנו לזנוח את העניין הפורמלי הקטנוני ההוא.
אני מחבקת את זרועותיי, מנסה לחמם אותן, אבל זה לא רק הקור שמעיק; חרדה מטפסת אט אט מהמעמקים ודמעות שבות ומציפות את העיניים.
"תעירי אותי." המילים שלו מהדהדות בי כעת. הוא מבחין שאני לא ישנה בלילות, כשאני קמה בבוקר ובקושי מתפקדת. אבל כשאני מעיפה בו מבט שוב, הוא נראה שליו כל כך שיהיה זה פשע להעיר אותו מתוך השקט הנפשי הזה אל תוך מערבולת החרדה והפחדים העמוקים וחסרי ההיגיון שלי…
ואולי רק אבקש שיחבק אותי… אני מרגישה אבודה כל כך, רחוקה ממנו, שהתיסכול הזה נאגר בתוכי ומביא אותי אל סף שיגעון. ההרגשה הזאת,
המחשבות האלה. כמו אני לגמרי לבדי בעולם עטוף קרח… אני לוקחת את שולי השמיכה ודוחסת אותה אל פי לקבור את הצרחה שחומקת כמעט בלי שליטה מהגרון.
אני קמה מהמיטה, מסוחררת ומדדה אל חדר האמבטיה הקרוב. אני מוציאה את הסכין מהמחבוא מאחורי ארון התרופות ונועצת אותה עמוק בבשר הרך שבפנים הזרוע.
דם מטפטף אל השיש הלבן של הכיור ואני מתמכרת לכאב. העולם שלי מתאזן והסחרחורת מתייצבת. אני שומטת את הסכין בקול נקישה מתמשך וקורסת אל הרצפה.
טעם המלח של הדמעות ממלא את שפתיי ואני מוחה אותן. אני עוברת להביט בדם הזורם ובידי הפנויה אני חופנת משערי באגרוף קפוץ ומושכת, כמו ביקשתי לחזק את קצוות השפיות שהלכו והתרופפו עם הזמן.
דלת האמבטיה נפתחת חלושות והוא נכנס פנימה. מבט מודאג ואז המים על פניו.
"לין…" הוא לוחש.
"הם כולם עזבו…" אני ממלמלת. "ואתה… אתה תלך גם. אף אחד לא צריך לסבול את השהות איתי…"
"לין!" הוא קורא כעת, מתנער מהתדהמה ונופל על ברכיו לצידי. הוא אוחז בזרועי וממהר לחבוש אותה בתחבושת מאולתרת שהוא יוצר מהחולצה שהוא ממהר להוריד מעליו.
"מה חשבת לעצמך?" הוא גוער וטון קולו המטפס מעלה בי דמעות נוספות ואני פורצת בבכי.
"אוי לא… לין, אני מצטער. אני פשוט דואג לך, זה הכל."
אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להרגיש אותו קרוב, אבל אסור לי. הוא אוהב אותי, ואסור לי לעשות דבר שיגרום לו להיקשר אלי יותר, כי ימיי קצובים.
"תסתכלי עלי."
הפעם אני מניעה את ראשי לשלילה, שפתי התחתונה רועדת ואני נושכת אותה חזק כדי שתפסיק.
"אלוהים לין," הוא אומר. "אני אוהב אותך." זה גורם לי להרים את מבטי. "אני לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. תחשבי על זה בפעם הבאה שאת עושה דבר כזה," והוא מרים קלות את זרועי.
"אסור לך." אני לוחשת ומנענעת בראשי.
"מה?"
"אסור לך." אני חוזרת בקול רם יותר. המבט המבולבל שלו גורם לי להמשיך, "אם תאהב אותי, אתה תסבול." אני לוקחת חזרה את זרועי ועוטפת את מפרק ידי בידי הפנויה. "העולם הזה הוא אכזר, אל תיתן לו להטל בך ככה. אם תאהב אותי, יישבר לך הלב."
"לין…" הוא לוחש, ואני מרגישה את הכאב שלו, דוקר עמוק בתוכי. "למה את אומרת את זה?"
הכאב מוציא אותי מדעתי ואני צועקת, "אני רוצה לחסוך ממך את הכאב!"
וברגע בו ההברה האחרונה נפלטת מפי אני מוצאת את עצמי עטופה באחיזה הדוקה בין זרועותיו. אני מנסה להשתחרר כעבור רגע, אבל הוא רק מהדק אותן סביבי עד שהוא מכאיב לי מעט. אבל הכאב הזה מעורר ואני רוצה שלעולם לא יעזוב.
והוא לא משחרר. הוא אומר על אוזניי מילים שמרפאות במעט את הייאוש;
"אני כאן. אני כאן… ואני לעולם לא אלך, גם אם תרצי מאוד לא תצליחי לדחוק אותי החוצה. כי החיים שלך התערבבו עם אלו שלי ועכשיו, אנחנו אחד." הוא עוצר לרגע, נשימתו רועדת מעט ועם זאת קולו יציב ובטוח. "אם תחליטי לעזוב, את תצטרכי להחליט גם בשבילי, כי אני לא עוזב אותך. אף פעם. לא משנה מה יקרה. אני מעדיף לכרות את הרגליים שלי מאשר ללכת ממך…"

ובלילה הקפוא הזה, כשאני עומדת אל מול אנדרטת האבן הקרה, אני חושבת 'העולם השתגע'.
היקום הזה, הוא מצא אותי ואותך, שונים ובודדים במציאות הפרטית שלנו, כלואים. ובחר להפגיש בינינו.
הוא גרם לך לאהוב אותי ולי להיקשר אלייך. ואז לקח אותך, מלאכים אספו אותך אל שורותיהם…
ומה עם ההבטחה שלך כעת? נראה שאצטרך לעזור לך לשמור עליה בוערת, לבל תיהפך לגחלים לוחשות.
אהובי…
אני שלך. גם אם אי פעם תמאס בי, גם אם לא תרצה בי יותר, בחיים שאחרי המוות…