גיבור

אנחנו הולכים זה לצד זה על אותה מדרכה צרה.
קצות אצבעותייך משחקות עם קצות אצבעותיי הקרירות.
מגע עדיין ומאופק המעביר בי צמרמורת ותשוקה לעוד.
באופן לא ברור הכביש היה שומם לחלוטין.
אף לא מכונית אחת, אף לא אדם.
תלמידי בתי הספר מהרו כבר אל בתיהם.
רק אני נותרתי מחכה לגיבור שלי שיבוא לאסוף אותי.
החתולים המסתובבים כאן באיזור נמלטו למרחבים חמימים.
אתה מעביר מבט בכל כמה דקות לצידי הדרך מנסה להבין את פשר העניין המוזר.
גשם כבד יורד עכשיו.
רעמים חזקים משמעים קולם.
הדממה שבורה.
ידך פתאום תופסת בידי ואני בתגובה משלבת את אצבעות ידיי בידיך.
עוטף את כולי בחום ורכות.
מרחפים על ענן, בעולם משלנו מנדים את ההרגשה המטרידה של הפעם האחרונה.
מבחינים בזוג צעיר בגילינו מתחבק בבית הקפה מעבר לכביש פה ליד.
אני תוהה אם גם להם זה חיבוק של פרידה.
פנייך היפות צצו מעליי מאושרות ושפתייך התעקמו למעין חיוך חמוד ומתוק חושף שני שורות של שיניים לבנות.
"את חושבת שגם אני יכול לקבל כזה מין חיבוק?" אתה שואל בפשטות, אודם מכסה את פני.
"אבל שיהיה חיבוק של אוהבים!" אמרת במין נימה של הומור.
אני מתקרבת אליך לאט ואתה מושך בידי ומקרב אותי אליך.
אני נשענת קדימה אל תוכך, משחררת את ידי ומשלבת אותם מעל חולצתך ספוגת גשם קר.
אתה מחבק אותי, אוסף את כל כולי אל תוך תוכך, קרוב קרוב, ראשי נצמד אל החזה שלך ואני משתדלת
לגנוב קצת מהריח שלך אלי אל הימים שעומדים לבוא.
חום גופך מטריף את גופי מרגישה שאני לא יכולה לתת לך לעזוב.
הלב שלי פועם במהירות ואני מלאת תקווה שלא תרגיש את קצב הפעימות דרך החיבוק.
אתה מתקרב אל שפתיי ונושק להן בעדינות, לא נשיקה ממושכת אלא אחת של שניות ספרות.
זוג מבוגרים מביט עלינו מהצד. אולי משגיח, אולי סתם מזכיר נשכחות.
ואני הולכת אחריך ככה, כמו עיוורת לאהבה ובמקום לפתוח את הפה מעדיפה לשתוק ולרעוד לי בשקט מקור.
ככה לבהות בך הולך.
תיק בית הספר שלי עוד זרוק על גבך.
מכנסי הצבא עוד מעט רחבים עליך, נתלים מישבנך ונופלים מטה ברכות.
כבר כמעט לגמרי נופלים מגופך הרזה, חולצתך הלבנה כבר צמודה אל חזך מבליטה את צבע עורך החויור
ספוג כל כולך מים.
תוהה איך לא נוגע לך הקור.
אתה עודך נראה ילד, אז מה אם מלאו לך שמונה עשר.
פנייך לבנות,עדינות וחלקות גופך רזה ולא שרירי במיוחד קווצות שיער שחורות היו דבוקות על עורפך.
שתיקה, הרגשתי חנק איום בגרוני.
זו היא הפגישה האחרונה.
התחלנו להגביר את קצב ההליכה כמה מכוניות חלפו על פנינו העברנו יחד מבט עוקב אחריהן
הן יצאו מהעיר.
מבטך נפגש עם שלי וקולי פלט "אין לי מילים לתאר לך כמה יכאב לי להיות לבד, כשאתה תלחם במלחמה…
אני לא רוצה להישמע חסרת תקווה אבל-" ופתאום נכנסת אל דבריי.
"אייכן שלא אהיה תמיד אזכור אותך"אמר, כמה דמעות משתחררות מעייני וגולשות על לחיי ומגיעות אל עורפי.
"לא אשאיר אותך כאן מאחור" הוסיף בעודו מנגב את דמעה שבדיוק גלשה על לחי שמאל.
"אבל מה אם…-" ניסיתי ופרצת שוב אל דבריי "אני אחזור".
נשקת נשיקה אחרונה על שפתיי ויצאת אל מסע מבלי לדעת אם תחזור.
אולי עוד נזכה לאהוב.
גיבור.