גיבורים פרק 1

נתנתי לרון נשיקהטנה בלחי, ויצאתי מהמכונית.
התחלתי לצעוד לכיוון הדלת, הסתכלתי באייפון הוא היה על שקט כל הערב ולא פתחתי אותו, ארבע עשרה שיחות שלא נענו מאמא, נלחצתי אז הלכתי מאוד מהר.
סולה, העובדת הפיליפינית שלנו פתחה לי את הדלת, בבית חיכתה לי כל המשפחה בסלון
הם נראו מודאגים, דנה הייתה נפוחה מבכי, דנה ממש מפונקת ובכיינית אז לא התפלאתי ממש, בכל זאת היא בת 4 לזוג הורים עשירים ומפנקים.
אבל גם אמא נראתה עצובה מאוד.
היא סימנה לי להתיישב לידה והתיישבתי.
"מה מישהו מת?" אמרתי בגיחוך אבל הם נשארו רציניים
"מתוקה שלי, מאיה, היא כבר לא איתנו" אבא אמר,
"מה זאת אומרת?! היא עברה דירה??" שאלתי בדאגה
"מתוקה, את לא הבנת, היא כבר לא בחיים" אמא הסבירה בעדינות
"מה?!" צעקתי
"אני מצטערת, הודיעו לנו לפני חצי שעה, לא ענית לי בטלפון אז החלטנו לחכות לך.." אמא אמרה
דנה רצה בבכי לחדר שלה ואבא שלי אחריה.
אמא שלי חיבקה אותי חזק חזק "היא… היא התאבדה" היא סיימה את המשפט,בלעתי את רוקי, לא האמנתי למשמע אוזניי, זה פשוט לא הגיוני.
נעמדתי וצעקתי עליה "אל תשקרי לי!!" דמעות עמדו לי בעיינים.
"מתוקה אני מצטערת, וניתן לך לא ללכת לבית ספר, וניהיה איתך.." היא לא הספיקה לגמור, ואני כבר רצתי החוצה בבכי, רצתי את כל הדרך עד הבית שלה (היא גרה 2 רחובות לידי).
ואכן, הבית היה מגודר אם משטרה והמון אנשים מסביב.
עדין לא הצלחתי לקלוט את זה, ראיתי את רונית, אמא של מאיה נכנסת למכונית, רצתי אליה ולפני שהספיקה לסגור את הדלת שאלתי אותה "זה נכון?" בכל חנוק מבכי והיא הנהנה וטרקה את הדלת. רונית הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, היה לי קשה לראות אותה כל כך עצובה, ראיתי אותה ככה רק פעם אחת, כשהייתי אצל מאיה אחרי שהוריה סיפרו לה שהם מתגרשים, לפני ארבע או שלוש שנים.
לא ידעתי לאן ללכת, רק רציתי להתרחק משם, להתרחק מהכל.
אז עצרתי את המונית הראשונה שמצאתי שילמתי לנהגת ונסענו לקיבוץ, חצי שעה מהבית שלי.
כשהגענו יצאתי מהמונית, דפקתי את ראשי על הקיר וירדתי באיטיות כל הדרך עד לישיבה, החזקתי את רגליי ביידי, והנחתי את ראשי בתוך הרגליים, ופשוט בכיתי, לא הפסקתי לבכות במשך עשרים דקות בערך.
לבסוף קמתי ניקיתי את האבק ודפקתי בדלת, שירלי, אמא של עומר, פתחה את הדלת וראתה שאני בוכה, מייד חיבקה אותי והכניסה אותי לביתם, היא הכינה לי שוקו חם והושיבה אותי על הספה והתיישבה לידי "מה קרה מאמי'לה?" היא שאלה, שירלי הייתה קצת פרחה, אף פעם לא הבנתי למה אבא של עומר, שהוא כלכך נחמד ואדיב, התחתן איתה, היא אומנם הייתה יפה מאוד, אבל זהו…
"אממ.. זה כלום, אני רק צריכה לדבר אם עומר" אמרתי לה בקול רועד
"ברור קושקוש, טוב הוא אמור לחזור עוד כמה דקות, חכי לו בחדר ואם את צריכה משהו, אני כאן, אני שמה לק חדש" היא אמרה בחיוך בניסיון לעודד.
חייכתי אליה חיוך מאולץ ונכנסתי לחדר של עומר, הוא כמו תמיד היה מבולגן מאוד, הזזתי את הניירות מהמיטה ונשכבתי עליה. בדיוק עומר נכנס לחדר רגוע כמו תמיד "דנדן מה קרה?" הוא שאל ברכות והתיישב לידי, הוא ליטף את שיערי, וידעתי שהוא הבנאדם שהייתי צריכה עכשיו.
התיישבתי לצידו והתחלתי להוציא מילים מהפה שעד עכשיו רק התייפך "אתה.. אתה זוכר את מאיה?" שאלתי בקול עצוב "כן, בטח, חברה שלך" אמר
"אז, אז, היא, היא כבר לא חיה, היא התאבדה לפני כמה שעות" אמרתי והתחלתי לבכות.
הוא הסתכל עליי מבעות "מה??" הוא לא האמין
"אפשר היום לישון פה? פשוט אין לי שום מקום אחר" אמרתי בבכי.
מה שאני הכי אוהבת בעומר זה שהוא לא שואל שאלות ולא צריך הסבר, הוא מקבל בסורה, וזהו, הוא מקבל אותה.
"בטח, מצידי תישארי פה שנה שלמה!" הוא אמר וחיבק אותי.
הייתי ממש עייפה, והשעה הייתה 2 לפנות בוקר, אז נשכבתי לאחורה ונרדמתי.
-בוקר-
קמתי, עומר כבר הלך לבית ספר ולא רצה להעיר אותי כנראה. שירלי חיכתה לי במטבח אם ארוחת בוקר, כלנו שתינו בשתיקה "אז.. עומר סיפר לי מה קרה" היא אמרה בפרצוף עצוב, לא הגבתי, גמרתי לאכול וחזרתי לחדר של עומר, התקלחתי ולבשתי טרנינג וסווטשרט של עומר שמצאתי בארון, אתמול בלילה הוא אמר לי שאם חסרים לי בגדים שאני ירגיש חופשייה לקחת מהארון שלו.
לא היה לי כוח לכלום, אז נשכבתי על המיטה ופתחתי את האייפון, הודעתי כבר אתמול לאמא שאני אצל עומר אז היא לא דאגה ולא שלחה אסמסים כדי לא לחפור לי,
רון שלח לי כמה הודעות בוואטסאפ, לא היה לי כוח לענות…
ראיתי שבאינסטה כולם מתחילים להעלות תמונות שלהם אם מאיה, ולכתוב שהם מתגעגעים, אבל ידעתי שאני מתגעגעת יותר מכולם ביחד פלוס פלוס.
הירגשתי שניהיה לי חור ענק בלב, יותר גדול ממה שרון יכול לתת לי אי פעם.
מאיה הייתה החברה הכי טובה שלי בעולם עוד מגיל 5, היינו עושות הכל ביחד.
כל כך הרבה זכרונות איתה…
נכנסתי לגלריה, רציתי קצת להסתכל על מה שעברנו, אני כל כך אוהבת אותה, היא הייתה יותר מאחות בשבילי!
הייתה שם אחת מהים, לפני שבועיים, שעינו סלפי אם מלצר רוסי, ואחת ברכבת, שישבנו אם איזה זקנה שהפחידה אותנו, אחת מלפני ברך חודש שהיינו בלונה פארק, והיו עוד כל כך הרבה!! חייכתי לעצמי חיוך קטן, אלו זכרונות שאני לעולם לא יישכח. מאיה תמיד תיהיה בלב שלי.