גורלם של מיואשים. בבקשה תדרגו!

היא צעדה לה בשקט. הגשר מתחתיה מת לנפול. אך היא ציפתה שיפול. לא רצתה להגיע לצד השני. כי אם לתהום מתחתיו. שערה החום כאדמה יבשה, התבדר ברוח בפעם האחרונה. עייניהה הירוקות מביטות למטה, לסופה הקרב. אך היא לא רצתה לחיות. הוא שנא אותה. הוא הלך, לבלי שוב. היא היתה בטוחה שמת. על כן רצתה לפגוש אותו, בארץ המתים. היא צעדה על הגשר מחייכת כאחוזת טירוף וחושבת לה: "עוד מעט. עוד מעט אשוב להיות עמך." ובעוד המחשבה מהדהדת בראשה היא נופלת בחור בגשר. הרוח כקורעת את עורה מעליה. מבטה נישא אל על. השמיים הכחולים. שלא תראה עוד לעולם. מעל הגשר. פנים מוכרות, לא הזיה, פניו שלו. והוא קורא בשמה. בעודה מתרסקת. ודמעה מנצנצת בעיניה.ליבו נשבר בקרבו, והוא קופץ אלייהה. אוחז בידה, ומנשק אותה. נשיקה אחרונה טרם סופם. המתקרב במהירות. הם עוצמים את עייניהם. ומתרסקים על האדמה בקול פיצוח. וזהו סופם, של שני אוהבים מיואשים. עמוק, במעמקי התהום הרחב. שם מצאו את סופם, יחד.