בשורה

"אתה חוזר," אמרה לו בקול קטן וחיבקה אותו בכוח, נצמדת אליו עד כמה שיכלה. דמעות זלגו מלחייה החיוורות והוא נישק אותן. "אני חוזר, יפה. אני תמיד אחזור אלייך." יד אחת שלו החליקה אל בטנה. "ואליה." הוא הוסיף. שערה הבלונדיני החיוור, כמעט לבן, מסגר את פניה והשווה אותה לרוח רפאים. "מתי תבקר?" היא שאלה נואשות. "אני אחזור עוד חמישה חודשים." הוא אמר. ליבה פעם במהירות לשמע כמות הזמן שבה תבלה הרחק מאהובה.
"עד אז היא כבר תצא," היא לחשה ועוד דמעות היסטריות זלגו על לחייה. "אני רוצה שתהיה איתי בלידה, כריסטופר." שתי ידיו נחו באהבה על בטנה התופחת. "נראה מה אני אוכל לעשות." הוא הבטיח. היא חיבקה אותו שוב, לא מוכנה לתת לגבר שלה לעלות לאוטובוס שיוביל אותו אל קו האש. אל הבלתי ידוע, הרחק ממנה ומתינוקם.

"אתה עולה?" צעקה מהנהג נשמעה. הוא נישק את שפתיה ברכות ואימץ אותה אל חזו. ואז רכן ונישק את בטנה. "אני אראה את שתיכן עוד חמישה חודשים." לחש ועלה לאוטובוס, מסתכל בפעם האחרונה על אשתו החיוורת, עומדת נטושה ויפהפייה עם ידיה על בטנה ודמעות על לחייה. "אני אוהב אותך." קרא אליה והאוטובוס החל לנסוע. הוא התיישב אדם שבור, לא בטוח אם שמעה אותו ואת ההבטחה שבקולו.

היא התנודדה במקומה, כבר מתגעגעת אל ריחו, אל קולו השליו ואל ההבטחה שבקולו. מתגעגעת לעיניו הירוקות, לשיערו השחור ולאהבה שהייתה בנשיקותיו. עוד דמעות זלגו מעיניה. היא נכנסה אל ביתם שאיבד מחמימותו וצנחה על המיטה. היא ליטפה את בטנה וכיבתה את האור. "הוא יחזור. הוא תמיד חוזר. הוא לא יפר את ההבטחה שלו." עוד דמעה ברחה מעיניה האפורות, שנעשו שחורות מהדמעות. "אבא שלך יחזור אלייך. הוא יחזור אל שתינו."

עברו ארבעה וחצי חודשים, והיא כבר הייתה בחודש השמיני שלה, עוד חצי חודש לתשיעי. כל בוקר כשהתעוררה ליטפה את בטנה התופחת ולחשה: "עוד מעט אבא יחזור אלינו.". ואז, עוד אחר צהריים בו היא ישבה וכתבה מכתבי אהבה לאישה (אני נגד המילה "בעל", אז אני משתמשת בחלופה "איש") , שידעה שהוא לא יקבל. היא קמה במטרה למזוג לעצמה חליטת צמחים, ואז כאב חד תקף את בטנה. היא נאנקה והבינה שהצירים התחילו. הלידה התחילה. וכריסטופר לא היה איתה.
היא דידתה אל מפתחות הרכב שלה ונכנסה אליו. היא הידקה חגורה ושעטה אל בית החולים. היא נכנסה לחדר המיון וניגשה אל פקידת הקבלה. "התחילו לי הצירים." היא אמרה. הפקידה נתנה לה כתונת גדולה של בית חולים והיא החליפה את בגדיה, נשארת רק בכתונת. הפקידה הצביעה על מסדרון עליו היה שלט: "חדר לידה". "תשבי באחד הכיסאות, ותפני אל אחת האחיות כשהצירים שלך מתחילים להיות בהפרש של שלושים שניות." היא הנהנה. "אני יכולה להתקשר?" שאלה. הפקידה הצביעה על טלפון דבוק לקיר, כמו פעם. היא רצה וחייגה את המספר של המפקד של כריסטופר.
"רוז?" שאל קולו של המפקד.
"אדם! התחילו לי הצירים! בבקשה, תוכל לארגן לכריסטופר הסעה אליי?"
"זה נפלא, רוז! כן, אסדר לו הסעה. הוא יהיה אצלך עוד שעה, ארבעים דקות במזל."
"תודה רבה, אדם! אוח….!" מלמלה.
"את בסדר?" הוא שאל מיד, בדאגה אבהית כמעט.
"כן, ציר…." היא מלמלה ואחזה בבטנה.
"טוב. ביי. בהצלחה, רוזלין."
"תודה, תודה." היא מלמלה וניתקה את הטלפון. הפרש של דקה. התינוקת הזאת בהחלט מיהרה החוצה. היא הלכה בזהירות אל ספה והתיישבה באיטיות. היא נאנחה ושפשפה את בטנה ברכות. "כן. אמרתי לך שאבא יבוא. אני מבטיחה לך שאת תראי אותו. הוא יהיה האבא הכי טוב בעולם…" מלמלה והעלתה בדמיונה את הנשיקה האחרונה שלהם, כל כך רכה ואוהבת. "גם את?" שאלה אישה עם שיער חום "בקבוקים" ובטן תפוחה. "בכמה הפרש שלך?" שאלה האישה. "דקה." אמרה רוז והתכווצה. "ושלך?" שאלה. "דקה וחצי. אני בת'אני, נעים להכיר." אמרה והושיטה יד. "רוז." אמרה ולחצה את ידה. "אני לא יודעת מי האבא, הלכתי לבנק הזרע. אני רוצה להיות אמא יחידנית. ככה אני לא אצטרך להתווכח עם מישהו על כל החלטה. אני אעשה הכל לבד." אמרה בת'אני בדיבור נמרץ. רוז חייכה. "זה נשמע נחמד. אבל קשה לי לדמיין אותי ואת כריסטופר מתווכחים." ובאמת, חוץ מוויכוחי סרק, הם מעולם לא רבו.

ואז היה לה עוד ציר. ולאחר ארבעים שניות עוד אחד. "אוי…" מלמלה. "אחות!" היא קראה ועיניה התרחבו באימה. "הצירים שלי בהפרש של ארבעים שניות." הסבירה והתכווצה כשעוד אחד תקף אותה. "ביי, רוז. בהצלחה." קראה בת'אני. "גם לך." אמרה רוז בחיוך מפוחד ועלתה על מיטת בית החולים שהאחות האדמונית הגישה לה. גלגלו אותה לחדר וחיברו אותה לאינפוזיה, ולשני מכשירים, שאחד מדד את הדופק שלה והשני את הדופק של התינוקת. רופא ממושקף וגבוה נכנס בנינוחות לחדר ועטה כפפות. "שלום, רוזלין. אני מארק, ואני וסבטלנה," אמר והצביע על האחות, שבאמת נראתה רוסייה. "ניילד אותך. אז אני רוצה שתירגעי. רק תנשמי. תתרכזי בלנשום. לשאוף…….ולנשוף….." אמר. היא הנהנה ועצמה את עיניה. היא נשמה באיטיות, מנסה להתעלם מהכאב של הצירים ההולכים ונהיים תכופים. "תרצי משכך כאבים?" שאל הרופא. רוז נענעה בראשה לשלילה. היא רצתה לידה טבעית לחלוטין, בלי שום משככי כאבים שיוכלו לפגום ביצור הנפלא שעמדה להוציא מעצמה. ואז היא הרגישה ציר נורא ואיום. היא הידקה את לסתותיה וסיננה אוויר מבין שיניה. "לנשום עמוק, רוזלין. תנשמי עמוק." הזכיר לה הרופא. "מארק, היא בפתיחה של עשרה סנטימטרים. אחד עשר." אמרה האחות במבטא רוסי כבד. "טוב, התינוקת הזאת ממש לא יכולה לחכות לצאת, הא?" שאל הרופא. הוא הרים את רגליה והניח אותן בשני "ערסלים" קטנים לקרסוליים. "מארק, שנים עשר סנטימטר." אמרה האחות.

"בסדר. אני רוצה שתדחפי עכשיו, רוזלין." אמר הרופא בקול רגוע. "סבטלנה, התינוקת הזאת תצא מהר. נצטרך להתכונן כבר לטיפול אחרי הלידה, של שתיהן." מלמל לצד. האחות התרוצצה בחדר וסידרה כל מני מכשירים ומתקנים. ורוז דחפה. ודחפה. "כל הכבוד, רוז. תמשיכי ככה. ותזכרי להמשיך לנשום." היא נוכחה שהפסיקה לנשום, ובמהרה הכניסה והוציאה אוויר מפיה. גלים חדים של כאב פילחו את מפשעתה, וצרחה נפלטה מפיה בניגוד לרצונה. "רוז!" קרא קול. ה-קול. "אני האבא!" צעק כריסטופר ונכנס לחדר. "רוזלין, את רוצה שהוא יהיה פה?" שאל הרופא. רוז הנהנה ותפסה בידו של כריסטופר. היא דחפה עוד הפעם והידקה את אחיזתה בידו של כריסטופר. גם אם היא הכאיבה לו, הוא לא התלונן. הוא ליטף את פניה מכוסות הזיעה והבטיח לה שהכל יהיה בסדר, שהיא והתינוקת יעברו את זה. עוד צרחה הסתננה החוצה מפיה ועוד גל של כאב פילח אותה. "זה אמור לכאוב לה כל כך?" שאל כריסטופר בדאגה ותוקפנות את הרופא.

"לא, אבל היא לא הסכימה למשככי כאבים. וזה מאוחר מדי עכשיו להזריק לה. זה לא ישפיע." רוזלין התנשמה והתנשפה, ודחפה. "היא יצאה!" קרא הרופא. "סבטלנה, המספריים." הוא אמר. ואז זה נגמר. בכי קורע לב נשמע, ולמרות כל הכאב שחוותה, רוז חייכה. "נקרא לה אמילי, על שם אמא שלי, ואנה, על שם אמא שלך. אנלי." היא אמרה והביטה בתשישות על כריסטופר המחייך עם דמעות בעיניו. "כן." הוא אמר וליטף את מצחה, מזיז קווצות שיער שנדבקו מזיעה. הוא נישק את שפתיה ודמעה מלוחה נשרה על לחייה מעיניו.

עיניה האפורות הבריקו. "אני אוהבת אותך." לחשה. "ואני אותך." החזיר לה ונישק את שפתיה שוב. "תרצי להחזיק אותה?" שאל הרופא. רוז הנהנה ושלחה את ידיה קדימה. ואז הונח הפלא הקטן בידיה. פלומה קטנה של שיער בצבע חום שחור ועיניים אפורות. גומות חן וידיים קטנטנות שהושטו אליה. חיוך רחב נפרש על פניהם של הזוג. "היי, אנלי." לחשה רוז. "התינוקת שלי." היא לחשה באותו קול שבו כל האנשים דיברו אל תינוקות. התינוקת שלחה יד ואחזה בשדה של רוז, בוכה קלות. ורוז, כמו מאינסטינקט טבוע, חשפה את שדה והצמידה אליו את התינוקת אליו. הקטנה החלה מיד לשתות, נושכת קלות את פטמתה של רוז, מעודדת אותה להפיק עוד חלב. 'קליק' של מצלמה נשמע, ורוז נוכחה שכריסטופר צילם אותן. ואז הוא הניח את המצלמה וחיבק את שתיהן, נושק לקדקודה הפלומתי של בתו. בתם.

ואז הרופא ביקש מכריסטופר לצאת איתו. "כריסטופר," אמר הרופא ושפשף את משקפיו בעייפות ואז החזיר אותן לגשר אפו. "צר לי לומר שאשתך חלשה מאוד. השליה שלה נקרעה. יש לה דימום פנימי חמור, ואני חושש שהיא….היא לא תשרוד את זה." כריסטופר חש את העולם מסתחרר סביבו. "אין…אין שום דבר ש….שיעזור לה?" שאל. הרופא הניד בראשו בעצב. כריסטופר התנודד אל חדרה ונכנס. ואכן, הוא ראה שהיא המשיכה לדמם ממפשעתה. הוא הסתיר את הכאב, ורק עיניו הבריקו בלחלוחית שלא הייתה יותר של שמחה. היא חייכה, וחיוכה סנוור אותו ביופיו. הוא צילם אותה כך, יודע שלא יוכל לסמוך על הזמן שתחייך אליו כך שוב. הוא נישק אותה וצילם את זה. הוא צילם אותה מחבקת את התינוקת. הוא בכה, והסווה את זה כדמעות שמחה, למרות שידע שלא יהיה שמח יותר.

לבסוף יצא מהחדר, והתיישב על ספה. כעבור כמה דקות יצאה אישה מחדר לידה, עם "בקבוקים" חומים מבריקים ופנים זורחות בחיוך גאה כשהחזיקה תינוק עם פלומה חומה כשלה. היא התיישבה לצדו ובחנה את הבעת פניו האבודה, את דמעותיו הזולגות ללא הפסקה מעיניו הירוקות. "אתה אישה של רוז?" שאלה. הוא הסתכל עליה ודמעותיו טשטשו את מראה. "את מכירה אותה?" הוא שאל. "כן. היא נחמדה מאוד. איפה היא?" הוא מצמץ וניסה לגרש את הדוק שהסתיר אותה ממנו. "היא ילדה. נקרעה לה השליה. היא לא תשרוד את זה." שפתו התחתונה רעדה והוא זז קדימה ואחורה. האישה השמיעה ייפחה. "זה נורא…" מלמלה. "מה תעשה עם התינוקת?" שאלה. "אני אצטרך למצוא מישהי שתסכים לעזור לי לגדל אותה." אמר ועוד דמעה נשרה על גב ידו. "אני אעזור לך," קבעה האישה. הוא הרים את מבטו ובהה בה. "באמת? את…את תעזרי לי ולאנלי?" האישה הניחה יד מנחמת על גבו. "בטח שאעזור. אני לא מכירה את רוז לעומק, אבל היא נראית מקסימה, ואשמח לעזור לגדל את הילדה שלה. ויש לי את החלב. ויהיה לה אח חורג." הוא חיבק את האישה. "תודה רבה. את לא מבינה מה….אנלי תהיה הדבר האחרון שיישאר לי ממנה.." האישה הזדקפה פתאום וחבטה בעורפו. "אז לך להיות איתה, טיפש! לך!" הוא קם ונכנס אל חדרה של רוז. וגילה שהמכונה שמדדה את קצב הלב שלה הלכה והאטה את צפצופיה. והרופא לא עשה כלום. הוא רק הביט בה בעצב. "רוז!" הוא צעק, חש בלבו שהיא נעלמת יותר משידע מהמכשיר. "רוזלין! רוזלין! רוז! תחזרי! אל תעשי לי את זה! אל תלכי!" הוא התחנן וניער את כתפיה. היא הסתכלה בו בעיניה האפורות, שהיו עמומות, כאילו מכוסות עננים. "תשמור על התינוקת." היא לחשה. "אני אוהבת אותך." הוסיפה. "כריסטופר…." לחשה ועיניה קפאו פקוחות, לא רואות דבר מלבד את פניו של אלוהים.
**Kenny Chesney – There Goes My Life** (כדאי לכם לשים את זה)
"רוזלין!" צעק, ונשק את שפתיה בייאוש. "אני אוהב אותך! אל תעשי לי את זה! אל תלכי!" צעק ודמעות התפרצו מעיניו כנהר הפורץ מסכר. והתינוקת בכתה. ובת'אני נכנסה ובכתה. והרופא בכה. והאחות בכתה.
וכעבור חמש שנים, בבית קטן בפרוורים, ילדה קטנה עם שיער חום כהה ועיניים אפורות, הצביעה על תמונה של אישה עם שיער בלונדיני חיוור ועיניים כשלה ושאלה את אמה בעלת השיער החום ועיניי הקרמל: "אמא, מי זו?"