ברטה

ברטה

ברטה נחה על גבה בחוף כמו פילת ים שהתרחקה מהלהקה שלה.
אני עובר לידה ומצלם את הילדים שמשתובבים במים ובחול החם, וברטה פותחת עין אחת ואומרת – "צלם גם אותי". אחר כך היא מזמינה אותי ואני מתיישב לצידה ומשחק בידי בחול.

"הייתי ילדה יפה" היא אומרת "לא יפה במיוחד, אלא יפה-רגילה… כמו הילדים האלו שבחוף. ילדה שנעים להסתכל עליה…
אחר כך השמנתי ועם זה באה בדידות. כמו כאן, לבד עם העגלה הזקנה שלי ועם הממתקים.
ככה אני חיה לי יום-יום עם הגוף שהודבק לי ועיצב את חיי. וגם עם השם הזה 'ברטה' שמתאים לגוף הזה כמו נבואה".

אני מחפש להגיד לה משהו, ואינני מוצא. שמעתי שהשתיקה מכילה לפעמים את כל האפשרויות ושלא כדאי לפצוע אותה. ובכל זאת אני מרגיש מוכרח להגיד. רק אין לי מה.
"אני חושבת שאם הייתי 'אלינור' כל זה לא היה קורה לי".
"למה רצית שאצלם אותך" אני שואל.
"מתוך הרצון להיעלם צומח לפעמים צורך מנוגד שבכל זאת יראו אותי. שיסלחו לי".

כיוון שאין לי מילים אני רוצה לקחת את כף ידה וללטף אותה.
אני אפילו רוצה לשכב איתה.
במיטה, בטוח שאמצא גם מה להגיד לה.