בקדמת האוטובוס

ישבת בקדמת האוטובוס, ליד כולם.
לא היית לבד, כמו שאני כופה עליך להיות בסביבתי.
היית מוקף בחברים, כפי שנועדת להיות מאז ומתמיד,
ואני יודעת..
אני יודעת שלא טוב איתי.
לא רוצים אותי.
ואתה, למרות התחנונים שלי, למרות שהתעקשתי שתעזוב אותי לנפשי, גם כשהתרחקתי ממך בכוח… כי אני אזיק לך, אתה לא מבין? אני ילדה מוחרמת.
למרות הכל, נדבקת אליי. זה משך אותך אליי. ויום אחד, התפרצתי בכל הכוח, צעקתי ובכיתי,
עליך.
עיצבנת אותי, אני מודה.
אבל אתה התקרבת, אל הפנים הרטובות מדמעות, הלחיים הסמוקות ממבוכה ומכעס, העיניים המרוחות באיפור שנהרס,
התקרבת אלי.
וחיבקת אותי כל כך חזק עד שהרגשתי שדבר לא יפגע בי יותר. שכאן אני מוגנת.
הזקתי לך, כי הרחקתי אותך מכולם, כי אני אשמה במבטים שזכית להם בכל פעם שהתהלכנו יחד.
התעקשת שנחזיק ידיים. שאין לנו במה להתבייש. שאני יפה.
הכי יפה…
באמת הרגשתי יפה.
התאהבתי בך.
יותר משאי פעם אהבתי מישהו. התאהבתי בך, אהבתי אותך ללא תנאי, אהבתי בך הכל, הרגשתי כמו ילדה לידך, היית השלמות בהתגלמותה בעיני.
אהבתי אותך מידי בכדי לכפות עליך חיי בדידות.
רבנו.
צעקתי עליך, בכיתי. צעקת בחזרה.
אמרתי לך שזו טעות, שאני טעות, שאנחנו לא אמורים להיות.
הפנית אלי גב ובסערה צעדת אל הדלת,
נעצרת,
סובבת מעט את הראש ואמרת חלושות,
"את הטעות הטובה ביותר שעשיתי",
ויצאת.
לא דיברנו מאז.

ישבת בקדמת האוטובוס, ליד כולם.
לא היית לבד, כמו שנהגתי לכפות עליך כשהיית בסביבתי.
היית מוקף בחברים, כפי שנועדת להיות מאז ומתמיד,
היית לידה.
דמעה זלגה, התגלגלה על לחיי,
כשהבנתי שטוב לך,
כי לחיים כאלו נועדת מאז ומתמיד,
ומשום שאהבתי אותך ומעולם לא הפסקתי לאהוב,
לא הייתה מאושרת ממני.
אפילו שישבתי לי לבד, בספסל האחורי.