בכי

הבטתי החוצה, מנסה לראות משהו. אבל אני לא מצליחה לראות שום דבר, הם אפפו אותנו בערפל, מחכים שנגווע ברעב ואז נכנע להם.
הנה התרועה של שבע בבוקר, כולם הולכים להתאסף באולם המרכזי, הפקיד שלנו חזר משיחה עם מנהל הצבא שלהם, אולי יודיעו לנו סופסוף מה אנחנו הולכים לעשות.
ירדתי במדרגות לאולם המרכזי, התיישבתי ליד השולחן הקטן והמתנתי, עוד דקה והפקיד ייכנס עם מנהל בית הספר וכלנו נדע.
אליסון, מנדי וג'וש מצטרפים לשולחן, אני מחבקת את ג'וש ושנייה אחר כך אנדי מצטרף ומחבק את מנדי, רק אליסון נשארת לבד בצד, היא עדיין באבל, עדיין כועסת על כולם מאז שכל המשפחה שלה נהרגה בקרב על הכפר.
הקרב… אני שוקעת בזיכרונות.
עד לפני כמה חודשים כולנו גרנו בכפר, טוב, רובנו. אני ואליסון באנו מהכפר.
הכפר הוא בעצם כינוי לכפר הכי קטן בכל המחוז שלנו, אין לו שם ולכן הוא נקרא ככה. כל מי שגר שם הוא בעצם הכי עני, הכי חלוש והכי עלוב.
תמיד גרתי עם אבא ואח שלי בבקתה קטנה על גבול היער, כל הגברים במשפחה היו חוטבי עצים, אני הייתי אמורה לדאוג לניקיון, ללמוד טוב ואולי לעבור לגור באחד מהכפרים או המחוזות הטובים יותר.
אבל אז הצבא מהמחוז הרחוק ביותר התקיף אותנו, אני זוכרת את אותו הבוקר כאילו זה היה אתמול:
היה קר, עננים כיסו את השמש והמטירו גשם קל. אבא ואח שלי יצאו למרכז, לבדוק מה אלו החדשות על צבא המגיע לגבול שלנו, מי זה הפולש הזר.
לא יצאתי מהבית במשך שעה, לבסוף הסקרנות גברה עלי. יצאתי החוצה, הלכתי לחברה טובה שלי ונכנסתי אליה הביתה, גם היא הייתה לבד והיא ישבה בפינה, מפוחדת.
לא הבנתי מה קרה, היא הראתה לי מה קורה מחוץ לחלון והתאפקתי שלא לבכות: המוני אנשים בשריונים עם חרבות וחניתות נצחו בלי קושי את קצת האנשים מהכפר שהתייצבו להגנה, מי שנפל ומת בידי אותו צבא שופד על החניתות, לבסוף נשארו עשרה גברים בקושי שהחליטו להיכנע, ביניהם היה אבא ואח שלי.
הצבא הזר לקח אותם בשבי, הוא קרע מכולם את בגדיהם והשאיר אותם רק בבגדים תחתונים וקשרו את ידיהם בשרשרת ארוכה ונתנו לכולם להחזיק מושבים ענקיים שעליהם התיישב מפקד הצבא.
שאר הצבא העלה את כל הבתים באש, הם שלחו את הילדים לכאן, סוג של פנימייה אבל גם כלא, כשנגדל בעצם יכשירו אותנו להיות חיילים באיזה צבא.
הנה המנהל נכנס, דממה משתררת באולם.
הוא פותח את פיו ומתחיל לדבר.