בית הזכוכית

אנחנו נמצאים בבית שקוף.
מוקפים בקהל, הם צופים בנו בכיליון עיניים.
בקהל יש כתבים וצלמים, הם מתעדים כל מילה וצעד שלנו בפינקסיהם השקופים,
ובחדר יש מצלמות, שמצלמות ליתר ביטחון לאלו שלא זכו לשבת יחד עם האנשים שכאן בחוץ- את כל מה שמתרחש.
אני אוהבת אותו, ואם יכולתי הייתי חיה איתו לנצח,
אבל אסור לי.
אסור לנו להיראות ביחד.
אם ניראה, העונש יהיה כבד מנשוא.
ולא משנה היכן, לעולם לא נהיה לבד
הבית הזה שקוף
אפילו בחדר העמוק ביותר ובמסדרונות המפותלים ביותר,
יצפו בנו.
אנחנו לא מבחינים בהם
אולי מידי פעם שמים לב להבזק מצלמה ולדמות חולפת,
אבל הזכוכית כל כך אטומה בצד שלנו.
לעולם לא נדע מי אמר מה
מי הלשין
מי אחראי לעונש שקיבלנו.
אני במעקב
אני רוצה שיישאר, כל כך רוצה
שיישאר איתי בבית השקוף
אפילו שהוא שקוף,
ואפילו שאנחנו מעמידים פני זרים ושאהבתנו לא מתממשת,
אני מושכת אותו פנימה, מנסה למצוא תחליפים.
תחליפים למה שנהגנו לעשות בביתי הישן
האטום
והכל כדי שלא יעזוב אותי
שלא יעזוב את הבית השקוף שלי
כי אם יעזוב,
ויעבור לגור בבית אטום של אחרת
בית הזכוכית שלי
יתנפץ