בודדה

בודדה היא הלכה בין הרבים, רק החשכה עמה צוחקת, מגחכת, בחלומות מצד לצד רק מתנדנדת בשלג. שמלה צחורה לגופה הצחור של החשכה, שיערה השחור מתמזג עמה.
בודדה היא הלכה בין הרבים, דמעות בעיניים, כאב הצומח וצומח כמו עץ מכושף, ללא שמש וללא מים, עוטף אותה, מכלה אותה.
איש איננו שומע למכאובה. איש אינו רואה. היה פעם אחד, האחד שראה: האחד שאת ידה הקפואה אחז והפך לאש, האחד שלרחשי לבה לחש. האחד שליווה אותה וגרם לימים של גשם וימים של שמש להיות לאחד. היה אחד, אך גם הא עזב, גם הוא נטש, גם הוא נס ואת ידה עזב. אין היא ידעה מדוע או כיצד, אך כך שוב מצאה עצמה לבד. אין עוד האחד שיקשיב, שיושיט יד ללא בקשה, שירחיק את שאון הנדנדה נד-נד, נד-נד, רק עולה ועולה ולעולם עוד לא יורד.
היו הצללים אשר ניסו לעזור, אך לא הצליחו להבין. היו הצללים אשר קיוותה כי יקשיבו, ייחלה כי ינסו קצת יותר, כי יהפכו לקרני אור כמו שהיה האחד ויפזרו את ענני הראש. אך הם היו רחוקים מדי, שרויים בעלטה, לא מבינים, לא קשובים, בעצמם מרוכזים. בחייהם ושגרתם ואותה אין הם רואים, לא באמת.
אז היא המשיכה להלך בין הרבים, רק הקור מתמיד לרדוף אותה, לתפוס אותה. רק הרוח מקפידה לשוב ולסכסך את שיערה. רק החשכה מקפידה לצחקק באוזנה. רק הקולות דואגים להתפרץ למחשבותיה, לתפוס אותה, לגרום לה להיאנק ולצרוח צרחות שרק הכלבים ישמעו, לשווא.
היא המשיכה להלך עד כי קפאה שכן האחד לקח עמו כול מעיל או סוודר. היא המשיכה להלך עד שוויתרה שכן האחד היה רק אחד, ושני לו לא יהיה. היא הלכה בגשם שהפך לברד והפך לשלג עד שלא ראתה עוד דבר. החשכה אותה הקיפה, ללא קרני אור, ללא צללים, ללא דבר מלבד רעש סטטי, עד שנפלה.
האחת שהלכה בין הרבים נפלה, אך איש לא שמע לזעקתה, איש לא שמע ליגונה, איש לא ראה. הרבים העדיפו לא לראות, שכן היה מאוחר והיו חיים אחרים לחיות, הרפתקאות והרים חדשים לגלות, ולא נמצא בהם מקום לבודדה. יש שיאמרו שנפלה כמו עץ ביער. יש שסיפרו כי הפכה לציפור וזינקה לעבר העננים למשמע קול שרק היא שמעה. יש שטענו כי כאשר נפלה, מספר צללים התכופפו לרגע קט, הניפו ראשם מעלה ותרו אחר השינוי ללא הבנה, אמנם עם מעט חרטה, אך לא יותר מדי, לא מספיק לבודדה.
עד היום, לעיתים, מצהיר האחד כי הוא מבחין בציפור במרומים, ציפור שקטה, ציפור כחולה בעלת עיניים זהובות-אפרפרות. ציפור מיוחדת, אשר רודפת אותו בין קרני האור.