בגרות

לא נרדמתי אחרי שדיברנו כמו שאמרתי לך שאעשה.
המחשבות לא הניחו לי לישון.
ביקשתי מעצמי לסתום לרגע כדי לעשות סדר אבל אתה יודע, אני לא יכולה.
זה מרגיש קצת כמו אגרטל שעומד על קצה של צוק והוא יפיפה כל כך בנוף הזה שאתה פשוט משאיר אותו ככה, כמו שהוא, לא מעז להתעסק בו אפילו שאתה יודע בוודאות שהוא ייפול.
ככה אני, בין הסדינים איתך, מחפשת את השלווה הזו באווירה המעומעמת והעייפה אצלך בחדר.
איפה שכל השלדים בארון הופכים לאבק כוכבים והלילות והבקרים מתאחדים לרצף של שעות חסרות מנוחה.
כמה אני חושבת כשאני איתך.
כמה אני מפעילה את הראש הדפוק הזה שלי.
אני לא מסוגלת להרפות מהמילים שלך, הן נאחזות לי בכל פיסה מהיומיום, גם אחרי שאני עוזבת.
וזה פייר אינף שניתקע יחד כי אנחנו מתאימים בדיוק.
וזה לא בסדר שאני תוקעת אותך כי אני תוקעת אותך.

אני לוקחת כדורים.
כן, אתם יודעים, זה כבר לא סוד.
אני לוקחת כדורים כבר כמה שני וזה לא מזיז לי בשיט. הכל בחוץ אצלי. אני לא אסתיר דבר.
וגם ככה, אני מסיכה, אני עיוורת עם פאקינג מסיכה על הפנים.
רק שלא תמצא אותי שוב, במקום העלוב והמבוהל והקטן שלי כי שם אני באמת מכאיבה
כי שם מלחמת הכריות הקטנה שלנו לא תיגמר בנקמה ילדותית אלא בצלקת לכל החיים.

אני לוקחת שניים.
אחד לדיכאון ולחרדות ואחד להזיות.
אחד לגוף ואחד לנפש.
באמת, זה לא מצחיק בכלל.
ואני כל כך טיפשה אלוהים, הכי טיפשה שתמצא בעולם.
אני לא מבדילה בין מתי גבר מתחיל איתי לבין מתי הוא סתם נחמד
ואני גם לא רוצה להבדיל.
הפלרטטנות הבלתי נשלטת שלי כבר תעשה לי את העבודה.
נמאס לי לשמוע עליך מהעולם
כמה אתה טוב
ויפה
כמה התבגרת
אני לא רוצה שתתבגר.

למה אני בוכה כוסאמק