בגלל מי שאתה

ולחשוב שכבר שנה שלמה עברה… כאילו לא היית פה רק אתמול, צוחק.
ולהבין שאין דרך חזרה… עכשיו אני לא יכולה לבוא ולשבת לידך, להסתכל בעיניך, לרצות להגיד מה אני מרגישה ולפחד.
עכשיו את בעיר אחרת, אתה רחוק. ואני יושבת פה.. עוברת ברחוב, ליד ביתך והלב שלי דופק ואני חושבת, אולי, הנה אתה תרד ותחייך אליי ואני אראה את הזיק השובב הזה בעיניך…
אני יושבת בבית ויודעת שעוד 5 שבועות אתה תבוא. ושוב נשב יחד בהסעה ונדבר והכח יחזור לקדמותו רק ליום אחד.
כן, כן, נכון שהשתנית ונהיית אדם אחר, לא אותו אחד שאני מכירה. ואולי אפילו קו המחשבה שלך עליי השתנה, אבל עדיין אתה בפנים אותו אדם שאני מכירה.
וכן אני רואה אותך בכל שבוע בדיוק לשעתיים וגם אז אנחנו לא מדברים, אבל רק לראות אותך, כבר נותן לי כח.
אבל,
לא רק כח. זה מתיש אותי.
מתיש אותי לדעת שגם אם היית פה קרוב לעולם לא היינו יחד.
מתיש אותי לדעת שבפעם הראשונה בחיי- אני מתגלה כפחדנית.
מתיש אותי לדעת שהיית לידי פה, במשך שנה שלמה, ולא היה לי את התעוזה לבוא ולומר לך שאני אוהבת אותך…
ועוד משהו.
זה גם מכאיב לי.
מכאיב לי לדעת שאם הייתי מספיק אמיצה, יש מצב שלא היית יושב לידה אלא לידי
מכאיב לי לדעת, שאם היה לי את הכח לעמוד מול זה, היום לא הייתי יושבת וחושבת מחשבות כאלה.
מכאיב לי לחשוב שאני פה יושבת, כותב בכל יום מכתבים ארוכים אליך, עליך. אבל אתה, יושב שם רחוק וצוחק. חושבת שכבר עברתי הלאה.
אבל לא…
ולמה? למה אני כל כך אוהבת אותך?
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאתה כזה ילד יפה. אחר כך הבנתי שלא. חשבתי שזו סתם הידלקות, אבל זו הייתה אהבה.
ואיך אני יודעת?
כי אם זו הייתה הדלקות, היא הייתה עוברת ברגע שהבחור החתיך הבא שעובר לידי היה צתחיל איתי.
אבל זה קרה כבר, כמה פעמים. והייתי חברה במשך חודשיים של הבן הכי מבוקש בשכונה, שסליחה, אבל הוא קצת יותר חתיך ממך, ועדיין חשבתי עליך בלי סוף.
אחרי זה חשבתי שזה בגלל שאתה מצחיק. והבנתי שלא.
כי פגשתי אחריך אנשים מצחיקים קצת יותר ממך, ועדיין- חשבתי עליך.
אז למה?!!
בגלל מי שאתה היית, בגלל מי שאתה עכשיו ובגלל מי שאתה תהיה.
וזה לא יגמר.
אני מצטערת.