בגלל הכיסא…….הזה

הייתה שתיקה בנינו לכמה שניות, קמת ממקומך ליטפת לי את ראשי והלכת.
"חכה שנייה לאן אתה הולך"? שאלתי כאשר יורדת לי דמעה, אלון עצר והפנה את מבטו אליי
"ענבל…. זה נגמר" אלון ענה לי.
שתקתי ההייתי בהלם, לא ידעתי מה להגיד רק בכיתי. ההייתי בהלם
"דיי ענבל ככה טוב לשנינו" אמרת.
עדיין שתקתי.
"למה את שותקת תגידי משהו" הוא אמר לחוץ,
"אתה יכול ללכת" אמרתי כאשר הדמעות ירדו מעיניי.
אלון הסתכל עליי במבט מרחם וניגש אליי.
"אני בטוח שתמצאי מישהו שיאהב אותך" אלון אמר לי,
"אלון…. אני רוצה אותך, למה את עוזב אותי" אמרתי לו בבכי,
"דיי ענבל אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה" אלון אמר לי,
"לא אני רוצה לדעת, היה לנו טוב ביחד, מה קרה שפתאום החלטת לעזוב אותי" אמרתי לו טיפה כועסת.
אלון הפנה את המבט שלו כלפי מטה ושתק.
"זה בגלל…..זה" אמרתי ועצרתי,
"זה לא מה שאמרתי" אלון אמר,
"אבל לזה התכוונת" אמרתי בבכי,
"ענבל זה לא…." אלון אמר ועצרתי אותו,
"אז למה אתה עוזב אותי, אתה חייב לי הסבר" אמרתי בבכי,
"ענבל… אני לא יכול להסביר לך" הוא אמר לי,
"למה, חייבת להיות לזה סיבה" אמרתי לו טיפה בכעס
אלון שתק .
"הבנתי זה בגלל שאני…….על הכיסא הזה" אמרתי באיטיות . היה לי קשה מאוד להגיד את זה, ולא רציתי להשתמש במילה…..נכה, כי היה לי מאוד קשה להגיד אותה.
"לא ענבל את לא מ……" הוא אמר ואני עצרתי אותו :"אני כן מבינה, רק שתדע שאני פחדתי שהפיצוץ יפגע בך וסיכנתי את החיים שלי בישבילך, עכשיו אתה בבקשה יכול ללכת מפה" .
"לא את לא מבינה" הוא אמר,
"אלון אני לא רוצה לשמוע אותך תעוף מפה" אמרתי בעצבנות.
אלון יצא מהבית וסגר את הדלת, מאותו רגע הבנתי שאני אשאר לבד לתמיד ואף- אחד לא ירצה מישהי נכה.