בגידה קטנה – פרק 9

עצרתי את נשימתי, רגע האמת הגיע. אם מירי לא הייתה מסכימה לתכנית שלי, הייתי אבוד. לאחר נצח, היא ענתה לי: "בסדר פיליפ, אבל אני סומכת עליך, אתה מבטיח לי שאקבל את המבחנים ביום חמישי בבוקר!". הבטחתי לה! מרוב ההתרגשות, נאלצתי לצאת החוצה. השלב הראשון של מבצע החילוץ הצליח. עכשיו הייתי צריך לשכנע את יונתן. סיפרתי לו על השיחה עם מירי ועל ביקורי אצל רבקה. סיכמנו שאני אקבל את המבחנים בחזרה ממנו ביום רביעי בערב כדי להביא אותם למירי ביום חמישי בבוקר. אני הוספתי מלא בביטחון. "זה יחסוך לך נסיעה להדר, אני יודע שאת עסוק מאוד עם הילדים בבוקר". יונתן צחק והוסיף: "תודה פיליפ! אל תעבוד יותר מדי, תנסה לישון קצת בלילה! נתראה מחר". עזבתי אותו מלא בתקווה, אולי אני אצא מהסיוט הזה בלי נזק!
הכל עבד כמתוכנן. ביום שני מסרתי ליונתן את המבחנים וביום רביעי בערב אספתי אותם בחזרה. יונתן אמר לי בחיוך: "זה מה שחשבתי, התרגיל הראשון היה ממש קל, עשית לסטודנטים טובה! יפה מצידך לאור העובדה שכולם שונאים אותך! הופתעתי מן ההערה שלו: "מה אתה אומר, למה הם שונאים אותי? יונתן התחרט מיד על דבריו והתחמק מהתשובה: "לא חשוב, סלח לי פיליפ, אני צריך לטפל בילדים עכשיו, מסור ד"ש למירי מחר". עזבתי אותו, הלילה היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה, אבל לא הרגשתי כלום, הייתי מלא בתחושת ניצחון. ניצחתי את המערכת! בדירה, לקחתי את שמונת המבחנים של איילת וחבריה וצירפתי אותם לאחרים. לאחר מכן הלכתי לישון.
למחרת הגעתי למשרד של מירי בשמונה בדיוק. היא כבר הייתה שם. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי כמה שהיא דומה לסילביה, בסגנון, ביופי ,בעדינות, בלבוש היקר, וכו'. שתי בחורות מתוחכמות, שני אורות בחשכה של חיי. לרגע, דמיינתי שסילביה יושבת מולי. "פיליפ, אתה איתי?". הנדתי בראשי, קולה של מירי החזיר אותי למציאות הכואבת. סילביה לא הייתה כאן, סילביה לעולם לא תהיה כאן יותר. מסרתי למירי את המבחנים. "עליי להודיע לך משהו מירי, אני לא אהיה כאן בסמסטר הבא, יונתן יחליף אותי כמתרגל". מירי התלהבה מאוד: "מה, אתה חוזר לצרפת! התפייסת עם סילביה, אתם שוב ביחד?" . "בכלל לא, למה את חושבת ככה?" שאלתי, נדהם מתשובתה. "סליחה טעיתי, מפני שבעיניי אתם מהווים זוג כה נהדר" מירי השיבה. "הלוואי, אבל לצערי זאת לא הסיבה. פשוט, אין לי זמן כדי להמשיך ללמד, אני עסוק מאוד עם המחקר שלי. תרשי לי לשאול אותך שאלה, מירי. בבקשה עני לי בכנות. האם זה נכון שהסטודנטים שונאים אותי? מירי היססה לרגע לפני שענתה: "תראה פיליפ, זה נכון שרובם לא אוהבים אותך בגלל העברית הלקויה שלך, ולועגים לך בגלל המבטא הכבד שלך. אבל הסיבה העיקרית נובעת מהחומר שאתה מלמד: אף אחד לא אוהב מתמטיקה. בנוסף לכך אתה מתרגל קשוח מאוד! אתה לא יכול להבין אותנו, אתה לא נולדת כאן, אתה לא ישראלי, בשבילינו אתה כמו זר".
מירי לקחה את ידי: "אבל אל תגזים! אל תיקח את זה ללב! הם לא ממש שונאים אותך!". "ואת מירי, גם את חושבת ככה? שאלתי. היא הסמיקה והוסיפה: "אני, מה פתאום! להפך! פיליפ, עכשיו כשאתה עוזב, אני יכולה להגיד לך משהו אישי. כשהכרתי אותך בשנה שעברה, אני מאוד חיבבתי אותך! כמו שאמרתי לך, אני אוהבת את כל מה שקשור לצרפת. את הסגנון, את האופנה, את האומנות, את התרבות. אני חולמת לחיות בפריז. אהבתי מאוד את האישיות שלך. אבל לא הראית לי שום סימן בחזרה. אני לא הבנתי למה לא ניסית להתחיל איתי". גמגמתי לה: "אני…ביישן, לא העזתי ליזום ולהזמין אותך". היא שמה את ידה על ידי. "חבל, כי עכשיו, זה יותר מידי מאוחר". הרגשתי מיואש, חסר אונים, רציתי רק לברוח. אמרתי: "אני צריך ללכת, שלום מירי". היא ענתה לי: "שלום פיליפ, אל תחשוב יותר על השיחה הזו! אי אפשר לחזור אחורה". יצאתי מהפקולטה, אומלל לגמרי. עוד פעם פספסתי הזדמנות. אם הייתי פחות ביישן, הייתי יכול לצאת עם מירי. תחושת הניצחון שלי נעלמה מזמן. אולי ניצחתי את המערכת אבל החיים טרפו אותי ולא השאירו לי טיפת תקווה.