בגידה קטנה – פרק 8

בערב התחלתי לבדוק את הבחינות. ברֹאש ובראשונה, חיפשתי את המבחן של איילת. רציתי להיות מסוגל לזהות את העותק שלה, כדי להעלות לה קצת את הציון. אבל לא ידעתי כיצד למצוא אותו, שמות ומספרי הסטודנטים היו חסויים. חשבתי זמן רב על הבעיה הזו כשהכנתי את תוכן הבחינה לפני שבועיים. הפתרון לא היה פשוט בכלל. במחלקה שלנו היה מנגנון קפדני כדי למנוע מרמה כמו העתקה או הדלפה. התהליך כלל שלושה שלבים:
1/ תיקון של כל הבחינות על ידי מתרגל אחד.
2/ החזרת הבחינות למזכירות.
3/ תיקון אקראי של כמה בחינות על ידי מתרגל נוסף כדי לוודא שהציון הוא תקין.
לכן לא יכולתי לתת יותר מדי נקודות לאיילת או ציון גבוה סתם ככה. מה יקרה אם יונתן ,המתרגל השני, לרוע המזל, יבחר את הבחינה שלה. בהתחלה חשבתי על רעיון פשוט. להסכים איתה על סימון מסוים כדי להבדיל את המבחן שלה מהאחרים ולהוציא אותו מערימת הבחינות לפני הבדיקה האקראית. אבל לצערי ידעתי כי מירי תבדוק שמספר העותקים שווה למספר הסטודנטים. לכן לא הייתה לי ברירה אלא להדליף לאיילת את הפתרונות. היה עליה ללמוד את התשובות בעל פה. אבל באופן אישי, רציתי להתגבר על האתגר בזיהוי הבחינה שלה. בסוף, מצאתי פתרון מתוחכם, טיפוסי של מתמטיקאי. אחת השאלות הייתה משהו כמו: למערכת המשוואות הבאה, נא למצוא את הערכים של x ו-y:
(1) 2x + 5y = 30
(2) x + 2y = 14
אבל בכוונה, כתבתי את המשוואות בסדר הפוך על הדף שנתתי לאיילת. למערכת המשוואות הבאה, נא למצוא את הערכים של x ו-y:
(1) x + 2y = 14
(2) 2x + 5y = 30
כמובן שזה לא שינה כלום לתוצאות או לשיטת הפתרון. אם יונתן יבחר במבחן של איילת, הוא פשוט יחשוב שהיא התבלבלה בין המשוואות.
לאחר כמה חיפושים, מצאתי את המבחן שלה. איילת עשתה את שיעורי הבית שלה ממש טוב. הכל היה שם, בדיוק כפי שהיה כתוב בדפים שנתתי לה לפני שבועיים. פתאום, שמתי לב שהיא ניסתה לפתור את התרגיל השני! נבהלתי! ידעתי שהיא בחיים לא הייתה מסוגלת להבין את השאלה. המסקנה הייתה ברורה, המבחן הזה לא היה שייך לאיילת! היא הראתה את הדפים למישהו אחר! בידיים רועדות, המשכתי לחפש בתוך הבחינות. מצאתי עוד אחת, סדר המשוואות בה היה הפוך כמו שציפיתי. נשמתי נשימה עמוקה, סוף סוף מצאתי את הבחינה של איילת! התחלתי לתקן אותה, פתאום קראתי משהו בלתי צפוי, במשפט אחד נכתב "אם אני מוסיף…". רק סטודנט כותב בזכר, לא סטודנטית. עוד פעם טעיתי, זה לא היה העותק של איילת. לעזאזל! איפה הוא? למה יש עוד אחד כזה? החלטתי לעבור על כל הבחינות! סך הכל מצאתי שמונה, כן שמונה מבחנים שהועתקו מהדפים שלי. הייתי בהלם. מה איילת עשתה? היא ידעה עד כמה הדלפה זו עלולה להזיק לי. הייתי צריך להתקשר אליה! רצתי לטלפון. השעה הייתה כמעט חצות. כששמעתי את קולה הרדום, צעקתי: "מה עשית, השתגעת, אמרתי לך לשמור על סודיות! כמה סטודנטים קיבלו את התשובות? למה, למה נתת להם את הפתרונות?". איילת לא ענתה, דקות עברו ובסוף היא גם צעקה: "בשביל הכסף! מטומטם! לא נתתי להם, מכרתי להם את הדפים שלך!". היא המשיכה: "אתה לא מבין שהייתי זקוקה לכסף הזה, אני לא גרה בכרמל כמו הזונה שלך. אתה יודע כמה זה עולה לעשות הפלה במרפאה פרטית? לא, כמובן שלא, לך זה לא יקרה!". – לא ציפיתי לתשובה כזאת – "עכשיו סיימת? כי אני רוצה ללכת לישון". המשכתי לצעוק: "אבל מה עם יונתן, את לא מבינה שהוא יראה מיד שמשהו לא בסדר! הרסת לי את כל התכנית, הם יזרקו אותי מהפקולטה". "לא אכפת לי, זאת הבעיה שלך. לילה טוב!" והיא ניתקה. נשארתי המום, הסתכלתי על שמונת המבחנים שהועתקו מהדף שלי כמו פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ לי בפנים. תיקנתי את כולם, כצפוי, כל "הלקוחות" של איילת ענו נכון באותה הצורה על השאלות של התרגיל הראשון. נתתי להם ציון טוב שאיפשר להם לעבור את הבחינה! לאחר מכן, לקחתי את המבחנים והחבאתי אותם מתחת לערימת מחברות במגירה. אסור שמתרגל אחר יראה אותם, אחרת אני אבוד! עליי למצוא עכשיו פתרון לבעיה חמורה זו. היינו ביום ראשון, לפי הנוהל הרגיל, הייתי אמור להחזיר את המבחנים מתוקנים למירי תוך שבוע. בשלב השני, יונתן היה צריך לקבל אותם, לבדוק כמה מהם ולתת אותם בחזרה למירי. תוך שבועיים, רשימת הסטודנטים שעברו את הבחינה הייתה צריכה להתפרסם על לוח החדשות של הפקולטה. במצב הנוכחי, תרחיש זה היה בלתי אפשרי, אי אפשר לתת למירי או ליונתן גישה למבחנים של איילת וחבריה. איך אוכל להוציא אותם מהמערכת? התחלתי לחשוב. למה לא לספר ליונתן את האמת? אבל יונתן היה איש מוסרי, ערכי, הוא אף פעם לא יסכים לתת יד להונאה. תוך זמן קצר, הוא ידווח על ההדלפה. הזמן! פתאום הבנתי שהזמן היה מהותי בכל התהליך הזה. מצאתי את הפתרון! כדי לנצח את המערכת הייתי צריך לשבש את השלבים, לשנות את הקצב. במילים אחרות, היה עליי להרוויח זמן ולהכניס את כולם ללחץ עקב מחסור בזמן.
למחרת התקשרתי לטכניון ואמרתי לציפורה, המזכירה שלנו, שאני לא מרגיש טוב. ביום שלישי התקשרתי שוב וסיפרתי לה שהלכתי לקופת חולים ושאחזור לעבודה רק ביום ראשון. בתוך שלושה ימים נשארתי בבית ותיקנתי את כל המבחנים. כצפוי, ביום ראשון, מירי התקשרה אליי אחר הצהריים: "שלום פיליפ ,מה עם המבחנים? היית אמור להביא אותם היום, נכון?". "מה? הם לא הודיעו לך שהייתי חולה כל השבוע!" השבתי. "לא! אף אחד לא הודיע לי כלום, איך אתה מרגיש? עניתי: " עדיין עייף, אבל לגבי המבחנים, אני מצטער, עוד לא נגעתי בהם". מירי נכנסה לפאניקה: "מה? אתה צוחק עליי, פיליפ, אנחנו זקוקים להם עד יום חמישי, לכל המאוחר". "אני יודע, אני ממש מצטער, אני אעבוד עליהם היום בערב וכל היום מחר" עניתי לה. אבל זה לא הרגיע אותה: "אין לנו מספיק זמן! אני צריכה לקבל אותם ולהחזיר אותם ליונתן". שתקנו במשך כמה דקות. פתאום, צעקתי כאילו מצאתי את הפתרון. "את יודעת מה! יש לי רעיון איך נרוויח זמן. רבקה הזמינה אותי אליה למחר בערב, היא ויונתן גרים באותו בניין. אני אעביר לו את המבחנים שם. זה ייתן לו יומיים כדי לבדוק אותם וביום חמישי על הבוקר, אני אחזיר לך אותם כמוסכם. מה את חושבת?"