בגידה קטנה – פרק 7

בערב של יום חמישי שלאחר מכן התקשרתי לאיילת כמו שהבטחתי לה. עוד פעם, אחותה ענתה לי: "מה אתה רוצה?". התחלתי לגמגם: "רציתי לדעת אם… הכול בסדר?" המילים לא היו מסוגלות לצאת מפי. "אפשר לדבר איתה בבקשה?" התחננתי בקול רועד. חנה לעגה לי: "אתה באמת איש מנומס! אתה מכניס אותה להריון ואתה מדבר כמו ילד בן עשר! לא, אי אפשר! היא נחה כרגע, אבל הכול עבר בשלום. בכל אופן, אני סבורה שהיא לא רוצה לדבר איתך. עכשיו, תעשה לי טובה פיליפ, אל תתקשר עוד, גרמת לנו כבר מספיק נזק ככה!". נותרתי חסר אונים. היא הגיבה לי בדיוק כמו אמה של סילביה, אותן המילים, אותו הכעס. כאילו אנסתי את איילת. מתוך התמרדות, רציתי להתקשר לחנה עוד פעם ולספר לה את האמת במלואה, את הנסיבות המדויקות של המקרה המצער הזה, אבל לא היה לי כוח, מה זה היה משנה? מה שקרה, קרה! אלוקים אדירים, מה עשיתי לך? במשך שנה שלמה, מישל שכב עם עשרות בחורות ואף פעם לא נתקל בבעיה כזאת. ואני, טעיתי פעם אחת, והנה התוצאה! הרגשתי נטוש, עזוב, לבד. חשבתי על סילביה, על איילת, על אמי, על סבתי. גרמתי לכולן סבל ובכי, כולן רצו שאשאר איתן ואני נעלמתי להן. לקחתי נייר וניסיתי להתרכז בהוכחה מתמטית מופשטת ומסובכת. העבודה הקשה הרגיעה אותי. בעצם זה גרם לי להבין שמתמטיקה הייתה החברה היחידה שלי.
שלושה ימים אחרי השיחה הסוערת עם חנה, קיבלתי הודעה ממזכירת הפקולטה לארכיטקטורה: בחינות הסטודנטים חיכו לי במשרדה. כרגיל, ירדתי למרכז חיפה לאסוף אותן. אבל הפעם הזאת הייתה שונה לגמרי מהפעמים הקודמות, ידעתי שהמבחן של איילה היה ביניהן. נכנסתי למזכירות. מירי, בחורה יפת תואר נמצאה שם. הכרתי אותה מאז תחילת עבודתי בפקולטה, משמע כמעט שנה. מהרגע הראשון, אני מודה, היא מאוד מצאה חן בעיניי. היא הייתה לא רק יפה עם עיניים כחולות אלא גם כן מלאת חן. היא תמיד לבשה שמלות צבעוניות יקרות, לא ג'ינס כמו הבנות האחרות. מדי פעם, אחרי הקורס שלי, שוחחנו קצת. היא גרה עם משפחתה בוילה בכרמל. במלחמת העצמאות ,אביה שירת כמפקד בכיר בפלמ"ח. היא למדה אומנות בבצלאל. היא השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל אבל אף לא אחד מציוריה נמכר. בסופו של דבר, היא ויתרה על האמנות כמקצוע ונאלצה לעבוד כמזכירה במשרה חלקית כדי להרוויח כסף. חלמתי כמה פעמים להתחיל איתה אבל הייתי בישן. עם מירי זה היה אפילו יותר גרוע בגלל סיבה אחת. היא דיברה עברית ממש מהר. קשה היה לי להבין אותה ופעמים רבות עשיתי כאילו הבנתי את דבריה. איך אפשר לפתות בחורה כשאתה לא יכול להבין אותה? לא הייתי כמו השותף שלי לדירה, מישל, חתיך ומלא בביטחון עצמי! לכן אף פעם לא העזתי להזמין אותה לשתות קפה או ללכת לקולנוע. לאחר מכן פגשתי את סילביה וכמובן הפסקתי לחשוב עליה. למרות זאת יחסינו נותרו טובים מאוד. מירי קיבלה אותי עם חיוך מקסים אבל מיד שמה לב ללחץ שלי והתבלבלה. היא חשבה שהייתי עצוב ולחוץ בגלל סילביה. היא ניסתה, מתוך טוב ליבה, לנחם אותי: "אולי היא תחזור! הייתם זוג כה נהדר, כה נפלא! אתה לא יודע כמה הערצתי את סילביה, כמה אהבתי את סגנונה! את היופי שלה, את המראה שלה. הכל אצלה היה מושלם. היא הייתה מופת לחיקוי. הלוואי שאהיה כמוה!" . לשמוע את כל המחמאות האלה על סילביה גרם לי לכאב רב. דמעות זלגו מעיניי ומיהרתי למחות אותן. מירי הבינה את רגשותיי: "אני מצטערת פיליפ, איזו טיפשה אני! אולי זה רק משבר זמני, זה קורה לזוגות צעירים". לא אמרתי מילה, מה יכולתי להגיד לה? שסילביה לא תחזור כי זה אני שזרקתי אותה. לא רציתי לספר לה את האמת. אמרתי בצער: "לא מירי, אני בטוח במאה אחוז שהיא לא תחזור לעולם". פתאום, בגלל ההתעניינות של מירי בי חשבתי שאולי הגיע הזמן להתחיל איתה. שאלתי אותה מלא תקווה: "ואת יש לך מישהו?". השאלה הפתיעה אותה, היא לא ציפתה לשאלה כזו! "כן, יש לי חבר, הוא חתם קבע בצבא כדי להיות טייס קרבי. אנחנו עומדים להתחתן בסוף הקורס שלו". טייס! גם אני חלמתי להיות טייס בנעוריי, אבל מהר מאוד הבנתי שבגלל בעיות רפואיות, עדיף לשכוח מהרעיון הזה. "יופי, כל הכבוד" אמרתי באופן אוטומטי. כמה תמים הייתי לחשוב שבחורה כל כך יפה תחכה לי. נס קרה לי פעם אחת עם סילביה ואני פספסתי אותו. מירי חשה שכדאי להפסיק את השיחה האישית הזאת ולחזור לענייני עבודה. היא הראתה לי קופסא בפינת החדר ואמרה לי: "הנה כל המבחנים, קח אותם!".
בדרך חזרה לטכניון, חשבתי על מירי ועל סילביה. שתיהן היו דומות, מתוחכמות, יפות, אולי לא בשבילי. אולי השאיפות שלי היו יותר מדי גבוהות. לא הייתי כמו מישל, לא הייתי עשיר, לא הייתי דוגמן, לא השתייכתי למעמד הגבוה. הייתי עולה חלש, ביישן, קרפד שחלם על נסיכות. אולי איילת הייתה הבחורה המתאימה עבורי, אבל לא רציתי בה ובתינוק שלנו. חשבתי על המבחן, קיוויתי שהיא לפחות עברה אותו! התאמצתי כל כך בשביל שזה יקרה.