בגידה קטנה – פרק 5

עד סוף השנה, עברתי תקופה קשה מאוד. סיפרתי לכם איך הדברים הידרדרו עם סילביה. נאלצתי לבחור בינה לבין משפחתי, לבחור בין שתי אפשרויות בלתי מתפשרות. נאלצתי לקבל החלטה גורלית: להתחתן איתה או לוותר עליה מפני שהיא לא יהודייה. עד הרגע האחרון, התלבטתי, עד ערב השנה החדשה לא ידעתי מה לעשות. בסוף, החלטתי לעזוב את סילביה וההחלטה הזאת הרסה אותי. איבדתי את אהבת חיי, את הנסיכה שלי! למה הקרבתי את אהובתי? במשך שנים רבות, חשבתי כי החלטה זו נובעת ממחשבות אצילות. לא רציתי לפגוע בהוריי ודאגתי לזהות היהודית של הילדים שלי. היום, לאור הניסיון שלי, אני חושב שסבלתי ,באופן לא מודע, מהתסמונת הידועה "פחד מהצלחה". פחדתי לחיות באושר ועושר עם סילביה. פחדתי להיות מאושר! בנוסף לכך, חששתי מההבדלים העצומים שהיו קיימים בינינו בכל התחומים: תרבותיים, חברתיים , כלכליים, דתיים. למען האמת, כל כך התביישתי במשפחתי בגלל סבתי שדיברה רק ערבית, בגלל אבי שעזב את בית-הספר בגיל שלוש עשרה כדי לעבוד, בגלל דירתנו הכל-כך קטנה, בהשוואה לזו של הורי סילביה, בגלל העובדה שלא היינו עשירים.
כולם חשבו שסילביה לא הייתה בשבילי. ממתי קרפד מתחתן עם נסיכה? לא הייתי נסיך. כל הסיפור הזה היה יותר גדול ממני. עכשיו, אני מבין כמה טעיתי, כמה חוסר ביטחון עצמי הרג אותי. אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך, אבל אני בכיתי הרבה. פנימית, לקח לי כמה שנים כדי להתאושש. כלפי חוץ, בעזרת תרופות הצלחתי לפעול כמעט בצורה רגילה.
באמצע ינואר, איילת התקשרה אליי בערב. "אני חייבת לדבר איתך. דחוף!". ניסיתי להתחמק ממנה. "בשביל מה? אני עסוק מאוד עם המחקר שלי". "תפסיק לדבר שטויות, כולם יודעים שהנסיכה שלך זרקה אותך!" כמובן, אף אחד לא חשב שהייתי מספיק טיפש כדי לוותר על סילביה. "בוא לקחת אותי מיד! אני מחכה לך ,אל תאחר, אני גרה עם אחותי בקרית ים גימל". נסעתי לשם ואספתי אותה. במהלך הנסיע שאלתי אותה מה קרה, אבל היא סירבה לדבר איתי. כשהגענו שאלתי שוב: "אז, מה הבעיה?". היא לקחה את ידי: "אתה צריך לעזור לי, אני לא מבינה כלום בקורס שלך!". "אבל המבחן הסופי הוא עוד שבועיים. אני לא מסוגל להסביר לך את החומר בזמן כה קצר". השבתי בתמימות. היא התעצבנה: "כמה שאתה מטומטם! מי חושב על זה?". היא נתנה בי מבט כאילו שהיא מדברת לילד: "אתה כותב את נושאי הבחינה ,נכון?". "כן, כמו כל סמסטר, אז מה?". פתאום, הבנתי את הרעיון המטורף שלה. "השתגעת, בשום פנים ואופן!". היא קטעה אותי בתחנונים. "רק חלק, אולי תרגיל אחד, מספיק כדי לעבור". להדליף לה את תוכן המבחן, איזה רעיון מבריק. "מה פתאום, יפטרו אותי אם משהו ידע על זה וגם מבחינה מוסרית אני לא מסכים". היא פרצה בצחוק: "המוסר שלך לא עצר אותך מלשכב איתי! אין לך ברירה. אל תעשה את זה בשבילי, תעשה את זה בשבילו!". שאלתי: "בשביל מי, על מה את מדברת?". "על התינוק שלנו, אני בהריון!" היא צעקה. השמיים נפלו עליי. "איך זה יכול להיות?". "לא קיבלתי מחזור חודשיים, הלכתי לרופא, אין שום ספק". "את בטוחה שאני האב?". כתשובה, היא סטרה לי. יד על הלחי, המשכתי לשאול: "למה לא סיפרת לי? הייתי משתמש בקונדום". היא ענתה לי בקול חלוש: "טעיתי בחישוב הימים, אמרתי לך שאני גרועה במתמטיקה". היא הוסיפה בקול רגוע: "אבל אל תדאג, אני מפילה אותו. אני רוצה ללמוד, להיות מעצבת פנים, להתקדם בחיים. כבר קבענו את מועד ההפלה עם אחותי. זה יהיה היום אחרי הבחינה". לקח לי כמה דקות כדי לעכל את הבשורות שקיבלתי: הדלפה, הריון, תינוק, הפלה. איזה מצב בלתי נסבל. נשמתי נשימה עמוקה והשבתי: "בסדר! אתן לך את התשובות של תרגיל א'. לגבי ההפלה, את בטוחה שזה הפתרון?". היא לא הצליחה להתגבר על הכעס שלה. "למה? אתה אוהב אותי? אתה רוצה להתחתן איתי ולשמור אותו?". לא ידעתי מה לענות, שתקתי. דקות ארוכות חלפו באווירה מתוחה. בסוף היא שברה את הדומיה הכבדה: "קח אותי הביתה!". הסעתי אותה חזרה בשקט מוחלט. מול ביתה, העזתי לומר: "איילת, אני מצטער!". ענתה בזלזול: "מה אכפת לי ,החרטות שלך! אל תשכח לתת לי את המבחן!" והיא עזבה.