בגידה קטנה – פרק 6

תקופת סוף ינואר הפכה לסיוט בשבילי. מצד אחד לקחתי כדורים כדי להתגבר על האובדן הנוראי של סילביה. מצד שני, נאלצתי לחזור לשגרה ולהכין את תוכן המבחן הסופי לסטודנטים לארכיטקטורה. דבר לא מסובך בפני עצמו, הייתי רגיל לזה, אבל הפעם הזאת, ידעתי שמישהי תחכה בקוצר רוח כדי לקבל את התוצאות לפני כולם. בכוונה, תכננתי את תרגיל א' עם הרבה שאלות פשוטות ובלתי תלויות. התרגיל היה ארוך מדי בהשוואה לתרגיל השני שהיה קצר יותר אבל מתוחכם יותר. באופן זה, אם סטודנט יכול לענות נכון על כל התרגיל הראשון, הוא עובר את המבחן. לאחר מכן, כתבתי במפורט את כל התשובות הנכונות של התרגיל הראשון.
זה לקח לי שני דפים. שני דפים תמורת חיים של עובר, חשבתי בצער. אבל מה לעשות! איילת ואני, נפלנו במלכודת שמעולם לא רצינו ליפול בה. כל אחד מאיתנו מסיבות ברורות, לא רצה בתינוק זה. התקשרתי לאיילת, אחותה ענתה לי. לחשתי לה כמו בסרט מתח "הכל מוכן!". "היא תבקר אצלך בערב" אחותה ענתה וניתקה. בערב, כמתוכנן, איילת דפקה בדלת. הראיתי לה את הדפים, והחלתי להסביר לה את השאלות. אבל מהר מאוד, ראיתי שהנושא לא עניין אותה בכלל. זה עיצבן אותי נורא: "הקשיבי לי, לעזאזל, חשוב שתדעי לענות על כל השאלות". היא צחקה: "אל תדאג, אני אלמד בעל פה כל החרא הזה! יש לי רק שאלה אחת? האם אני גם צריכה לכתוב את שגיאות הכתיב שלך בעברית?". זה לא הצחיק אותי. איזו ילדה, היא לא הבינה את החומרה והסיכונים שבהדלפה הזאת. מתוך נקמה, שאלתי אותה בצורה אכזרית: "מה עם ההפלה? את לא מפחדת?". "זה יהיה בסדר, בשנה שעברה, אחותי עשתה אחת באותה מרפאה. אתה עושה "צ'ק-אין" בבוקר ויוצא אחר הצהריים. חוויה לא נעימה, אבל אני אשרוד". נשארתי ללא מילים. היה לי קשה להבחין בין נחישותה לבין אדישותה. לא ידעתי איך להתנהג, נתתי לה את הדפים ושוב אמרתי: "למדי את כל החומר היטב, הבחינה היא ביום רביעי הבא. יש לך שבוע שלם כדי להתכונן למבחן. אתקשר אליך ביום חמישי בערב אחרי ההפלה כדי לדעת איך עברת את הניתוח והבחינה?". עוד פעם איילת ענתה לי בזלזול: "אין צורך, היה נעים, אבל הכל נגמר בינינו. מה אתה חושב! שרק לנסיכות יש זכות לזרוק אותך! שלום ותודה! אני משאירה אותך לבד עם המתמטיקה שלך! עכשיו, תסיע אותי הביתה! ".
כששבתי לדירה, המשכתי את ההכנות למבחן. מילאתי את הניירות הרשמיים של הטכניון. כתבתי עליהם את שני התרגילים וצירפתי דפים נוספים עם הפתרונות. לאחר מכן, חתמתי על כל דף. למחרת, כפי שהיה מקובל במחלקתנו, נתתי אותם לצורך בדיקה למתרגל אחר, יונתן. נוהל זה היה נחוץ כדי להיות בטוח שתוכן המבחן היה חף מטעויות. יונתן לא היה רק עמיתי לעבודה, אלא גם סוג של חבר. הוא היה השכן של בת דודי רבקה, איש דתי כמוה, נשוי, אב לשלושה ילדים עם עוד אחד בדרך. הם גרו באותו בניין, ילדיהם הלכו לאותו בית ספר דתי, הם התפללו באותו בית כנסת. הוא היה בן אדם טוב, חייכן, שומר מצוות, אבל לא כל כך חזק במתמטיקה. עזרתי לו כמה פעמים במחקרו. בחודשים הראשונים שלי בטכניון, פגשתי אותו פעמים רבות בשבתות אחר הצהריים בבית של רבקה או בדרך לבית הכנסת עם משפחתו. אבל חוץ ממתמטיקה, היה לנו מעט מאוד במשותף. הייתי רווק חילוני, הוא היה איש דתי נשוי. לאחר פגישתי עם מישל ובמיוחד עם סילביה, היחסים בינינו הפכו ליחסי עבודה בלבד. בצהריים, הוא חזר אליי ונתן בי מבט סקרני: "מה קרה לך? אתה רוצה שכולם יעברו את הבחינה? המבחן לא מאוזן, התרגיל הראשון הוא יותר מדי קל וארוך והשני יותר מדי קשה". פתאום, חששתי נורא שיונתן ירצה לקצר את תרגיל א' או לשנות משהו. במקרה זה כל התכנית שלי תיהרס! אילתרתי תשובה: "תיראה, יונתן, למען האמת עשיתי את כל ההכנות בחיפזון. אין לי ראש לזה! מה אכפת לי מהסטודנטים האלה, בכל מקרה הם לא מבינים כלום! אתה יודע מה? נמאס לי, אני מוכן לתת לך להחליף אותי בסמסטר הבא". ידעתי היטב שתוספת שכר ליונתן תתקבל בברכה במשפחתו. הוא הקשיב לי, חשב כמה דקות וענה לי: "תפסיק לדבר שטויות, אני יודע מה עבר עליך וכנראה שזה עוד לא נגמר. רבקה סיפרה לי את כל הסיפור עם סילביה! אני מאוד גאה בך, לא קל לקבל החלטה כזאת! בעיניי, אתה גיבור אימתי". יונתן היה כמו רבקה, כמו הוריי, הוא חשב שאני הקרבתי את עצמי, את אהבת חיי, למען העם היהודי, למען היהדות. כמה טעיתם! פחדתי מהוריי, זה הכל! עד היום, אני מתחרט על ההחלטה שלי.
סוף סוף יונתן חייך ואמר: "טוב, אתה צודק! כולם יגידו שהמבחן היה קל מאוד הסמסטר בגלל אהבה נכזבת". הוא לקח את הדפים וחתם עליהם והחזיר לי אותם. שמתי לב שהוא תיקן לי כמה משפטים וכתב אותם בעברית תקינה. נותר לי רק עוד שלב מנהלי אחד לסיום, לתת למזכירה את הדפים של המבחן להקלדה. "מבצע איילת" יצא לדרך!