בגידה קטנה – פרק 4

בעצם, האמת לגבי איילת יצאה לאור, שנים רבות אחרי כן. בסוף 1988 עזבתי את ארצות הברית וחזרתי לצרפת. מישל ואני לא ממש שמרנו על קשר במשך השנים. לעומת זאת, כל שנה נהגנו לשלוח אחד לשני כרטיסי איחולים לשנה חדשה. כך ידעתי שהוא התחתן ושיש לו שני ילדים. למען האמת, עשיתי את זה גם כדי לדעת על סילביה בצורה עקיפה. כאשר חזרתי לפריז, התקשרתי אליו. לא דיברנו הרבה, חשבתי שהגיע הזמן לברר את הנושא פעם אחת ולתמיד. שאלתי אותו ישירות: "אתה זוכר את איילת?". הוא השיב לי בכנות ובפשטות. "הבחורה ששכבת איתה בליל המסיבה שלי". שאלתי: "איך אתה יודע?". מישל חייך: "פשוט, כשיצאתי לשירותים, היה אור בחדר האמבטיה. עצרתי, וראיתי אותה חוזרת לחדרך. אין צורך להיות גאון כדי להבין מה קרה". צרחתי עליו: "כמובן, סיפרת לסילביה?". מישל הכחיש והוסיף: "בכלל לא, בשביל מה? אתה לא יודע כמה סילביה אהבה אותך. היא הייתה מוכנה לסלוח לך על בגידה קטנה כזו. נפרדתם רק בגללך!
בגלל ההחלטה שלך לא להתחתן איתה. אל תחפש תירוצים אחרים! אגב, למקרה שזה עדיין מעניין אותך, היא בהריון עוד פעם. טוב! עכשיו כשאתה בפריז, תבוא לבקר ,אני אתקשר אליך". כמובן, הוא אף פעם לא התקשר!
חזרתי לחניון נתב"ג, נכנסתי לרכבו של מישל. הנעתי אותו ועזבתי את המקום. על כביש החוף, נהגתי במהירות מופרזת. הטרמפיאדות היו עדיין עמוסות עם חיילים שיאחרו לחזור לבסיס. אבל, הפעם, לא עצרתי, רציתי להישאר לבד. נתתי למחשבותיי לרוץ לכל הכיוונים. האם מישל היה באמת חבר? חיינו ביחד באותה דירה במהלך שנה, בילינו ביחד בכל הארץ. הערצתי אותו מאוד על אישיותו, על קסמו, על תפיסת החיים שלו: ליהנות מכל רגע. קינאתי בו כי כולם אהבו אותו, בייחוד נשים. אבל ,למה הוא בחר בי? אולי זה היה רק צירוף מקרים, הוא חיפש שותף לדירה, צרפתי כמוהו, זר בארץ זרה. אבל בשבילי ישראל לא הייתה ארץ זרה, כמו שאומרים בשיר, באתי ארצה לבנות ולהיבנות ,כי לנו, לנו ארץ זו!
בצומת, הרמזור התחלף לאדום, בלמתי את הרכב. פתאום, נבהלתי, סילביה ומישל היו דומים: אותו חינוך, אותה תרבות, אותה חברה, אותה דת. למה גם היא בחרה בי? אני ידעתי, בתוך עצמי, שמישל, למרות טענותיו כאשר שאלתי אותו על סילביה במועדון הסגל בטכניון, שיקר לי. היא מאוד מצאה חן בעיניו. למעשה, כל הזמן קינאתי בו ,והוא קינא בי מהרגע שפגשתי את סילביה. למזלי, סילביה אף פעם לא חיבבה אותו כל כך בגלל היחס שלו לנשים. הרמזור התחלף לירוק, הפסקתי לחשוב, הדלקתי את הרדיו. המוזיקה מילאה את הרכב. זמזמתי את השיר "כמו צמח בר". אני הלכתי לדרכי. בתמימותי, השתכנעתי שמישל לא ידע על איילת וסגרתי את הנושא. מה שקרה קרה, נקודה. אבל ההפוגה לא נמשכה זמן רב. כאשר ראיתי את השלט "בת גלים", הכאב, הצער והזיכרונות חזרו אליי. הכל החל משם. חלמתי שאולי סילביה תחכה לי בתחנת האוטובוס כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. עצרתי את הרכב וניסיתי להבחין בה בין אנשים שהמתינו בתחנה. נזכרתי בכל הפרטים, בפניה, במראה המדהים שלה, בקולה המוזיקלי. האוטובוס הגיע, כל הנוסעים עלו עליו, ולא נותר אף אחד! בלב כבד, פניתי ימינה לכביש של הר הכרמל. בדרך, עקפתי את האוטובוס. ניסים לא קורים פעמיים. סילביה הייתה בארמונה ,בוורסאי. רחוק; רחוק ממני. אחרי-הצהריים הגעתי לנווה-שאנן. נכנסתי לדירה, הכל היה שקט ורגוע, הרגשתי מדוכא לגמרי. ביום שני ,חזרתי לטכניון. עמיתיי שאלו אותי על החופשה בפריז, על המשפחה, ועל הטיולים בצרפת. ציפורה בלבד, מזכירת המחלקה, אישה סקרנית מאוד העזה לשאול אותי על סילביה. "איפה היא עכשיו? מה היא לומדת? מתי היא תחזור?". עניתי בסבלנות וציינתי שסילביה תחזור בסוף השנה. פעם שהיא קיבלה את כל התשובות האלה, היא נתנה לי את לוח הזמנים של קורסים שאני הייתי צריך ללמד בסמסטר. הצצתי ברשימת הנרשמים ומיד, דבר אחד הטריד אותי: איילת אמורה להיות בכיתה שלי! לא ציפיתי לזה. איך אפשר להתעלם ממנה? הייתי חייב למצוא פתרון מהיר למצב הבלתי נסבל הזה? "תסלחי לי ציפורה, אבל יש לי בעיה! זה קשה לי להיות כל יום חמישי בפקולטה לארכיטקטורה כי אני חייב לתת שיעור פרטי לאחיין שלי באותה השעה. אפשר להתחלף עם יונתן?" שאלתי מלא תקווה. יונתן היה מתרגל אחר שגם הוא לימד מתמטיקה. ציפורה התקשרה אליו ולמזלי הוא הסכים להחליף אותי. פגשתי גם את הפרופסור שלי. בפעם הראשונה, הוא נזף בי. "אני מצפה להתקדמות במחקר שלך השנה". הוא אמר. "אני אשתדל, אבל המחקר מאוד מסובך, אולי אתה יכול להדריך אותי". עניתי קצת בחוצפה. ידעתי היטב שזה היה מעבר ליכולתו. הוא העדיף לשנות את הנושא והסתקרן לדעת מה קרה עם סילביה. "היא תבוא בסוף השנה". השבתי עוד פעם. עזבתי את הבניין במהירות, כולם דיברו על סילביה, הנושא הכואב ביותר בשבילי. הבטחתי לה שאכתוב להוריי על שנינו. אבל כבר סיפרתי לכם שהיססתי כל הזמן ובסוף לא יכולתי לקיים את הבטחתי.
יום חמישי בערב, איילת התקשרה אליי מלאת כעס. "איזה פחדן, בכוונה, שינית את השעה של הקורס שלך! ממה אתה מפחד? מלראות אותי? או שאני אודיע לכולם כי אתה מזיין כמו שאתה מדבר עברית. מה אתה חושב, שלא שמתי לב שחשבת על הנסיכה שלך כל הלילה. אתה לא אוהב אותי, אני בחורה מסוג ב' בשבילך. אבל אל תדאג, גם אני לא אוהבת אותך!". הקשבתי לה בדומיה, מה להגיד לה בלי לפגוע בה? שהייתי שיכור, בודד, מלא רגשות אשמה כלפי סילביה. בשביל מה? איילת המשיכה: "לך לעזאזל אתה והזונה שלך! אתה חי בסרט, אתם לעולם לא תהיו שוב ביחד!". היא פרצה בבכי וניתקה. עוד פעם, אלוקים יודע, לא רציתי את כל הסיבוכים האלה. היו לי מספיק בעיות עם סילביה ומשפחתי. חשבתי שאחר הסערה הזאת נפטרתי מאיילת. כמה טעיתי!