בגידה קטנה – פרק 1

פּרוֹלוֹג.
הגיבור, פיליפ, יהודי מצרפת, עלה ארצה בקיץ 1979. הוא עושה את הדוקטורט שלו במתמטיקה בטכניון. ביולי 80 הוא פוגש ומתאהב בסילביה, נערה צרפתייה נוצרייה יפהפייה. אבל בסוף השנה, למרות אהבתו העמוקה לה, בגלל הלחץ של משפחתו, הוא מסרב להתחתן איתה. הם נפרדים וסילביה חוזרת לצרפת כשפיליפ נשאר בישראל.
את כל האירועים האלה אפשר לקרוא בסיפור "סתם סיפור אהבה".
——————————————————————
הכל התחיל באוגוסט 1980, ערב אחד במרכז הכרמל. שם, קרה מפגש מוזר, אבל מלא משמעות לעתיד. ישבנו במסעדה וכרגיל סילביה, בחורה מדהימה, משכה את תשומת הלב של כולם- כבר התרגלתי לתופעה זו. קראתי למלצרית כדי להזמין. בחורה הגיעה, ישראלית טיפוסית, עם עיניים שחורות, שיער חום, קצת שמנה. אני מודה שרוב הזמן, נתתי לסילביה להזמין באנגלית לשנינו. שמתי לב שכך קיבלנו תמיד שירות מעולה מכל המלצרים שניסו להתחיל איתה. אבל הפעם, המלצרית הציצה בי כל הזמן. זה היה אפילו מביך. גם סילביה שמה לב לעובדה ואמרה לי: "מה יש לה, אתה מכיר אותה?". "בכלל לא!" עניתי לה. לפני הקינוח, המלצרית חזרה ושאלה אותי בעברית. "אדוני המתרגל רוצה לראות את תפריט הקינוחים, יש לנו עוגת הבית נהדרת". הופתעתי! שאלתי: "את מכירה אותי?". היא השיבה לי: "כן לצערי, קוראים לי איילת, אני סטודנטית לארכיטקטורה. הייתי בשיעור המתמטיקה שלך ואני נכשלתי בבחינה". חשבתי לעצמי: "איזו בושה, לא זיהיתי אותה". מיהרתי להגיד לה: "אני מצטער איילת, את יודעת ,כמתרגל, שיש לי הרבה סטודנטים וסטודנטיות". היא השיבה לי בזלזול: "לא נורא, אני רואה שיש לך דברים חשובים יותר לעשות עם הנסיכה שלך! בכל אופן נתראה, כי אני נאלצת לקחת את הקורס עוד פעם!". "אני מקווה שהפעם תצליחי": עניתי בכנות. היא חייכה: "נראה, תלוי בך!" והיא עזבה.
סילביה לא הבינה כלום משיחתנו אבל לנשים יש חוש מסוים להרגיש כמה המצב היה מתוח. "מי זאת? על מה דיברתם?". "היא למדה בקורס שלי, ולא זיהיתי אותה, איזו בושה!". סילביה שאלה שוב: "עוד משהו, דיברתם הרבה!". "לא! רק הסבירה לי שהיא לא עברה את הבחינה הסופית. זה הכל". "בוא נלך, אני לא רוצה קינוח!" סילביה אמרה לי בקול סמכותי. שילמתי והשארתי טיפ מופרז מתוך התנצלות. בדרך חזרה, נזכרתי באיילת, בחורה שתמיד ישבה בשורה האחרונה בכיתה. לא שמה לב למה שקרה על הלוח. לא פלא שהיא נכשלה בבחינה. בדירה, סילביה הסתכלה בי עם העיניים הירוקות שלה ואיימה עליי: "אתה אף פעם לא תבגוד בי! נכון!". ליטפתי את שערה ואמרתי: "בהחלט אהובתי, בואי".
עכשיו, אני חייב גם לספר על האירועים שקרו כשעזבתי את סילביה וחזרתי לטכניון באוקטובר. בשבוע בו חזרתי מצרפת, מישל ,השותף לדירה שלי, היה אמור לחזור לפריז. הוא החליט לארגן מסיבת פרידה ביום שישי בערב, יומיים לפני עזיבתו. אחרי הפרידה הכואבת מסילביה בוורסאי, לא הייתי במצב רוח לחגוג. שלא כמוני, מישל שמח מאוד לחזור לצרפת, לאוניברסיטה שלו, לחברים שלו. הוא ניסה לנחם אותי: "אל תדאג, סילביה תבוא ארצה בחג המולד, היא אוהבת אותך, עוד חודשיים ואתם תהיו ביחד". סיפרתי כבר איך התכנית הזאת לא התגשמה. באותו הזמן הבנתי כמה טעיתי לגבי מישל. בהתחלה, חשבתי שהוא הגיע לארץ כדי לחפש את זהותו היהודית, אבל בשבילו זו הייתה רק שנת חופש, הזדמנות לבלות, לעשות חיים, ולהנות כל הזמן. הרבה אנשים הוזמנו למסיבה: החברים שלו בעבודה, החברים של מועדון הטניס, החברים של חוג התאטרון. הוא לא היסס אפילו להזמין את כל הבחורות שיצא איתן במהלך השנה. הופתעתי לגמרי. מישל ואני חיינו ביחד באותה דירה. והוא, בתוך פחות משנה אחת, בעזרת אישיותו וקסמו הצליח ליצור מעגל חברים כה רחב. כשהוא שאל אותי, מי רציתי להזמין? פתאום הבנתי שלא היו לי חברים. החברה שלי הייתה מצומצמת מאוד. נשארתי עם רבקה ומשפחתה, עם מישל ורוב הזמן עם סילביה. בקושי הכרתי את הדוקטורנטים האחרים, עמיתיי בעבודה, כל אחד היה עובד לבד על מחקרו. בקיצור, לא הזמנתי אף אחד. יום שישי, בשמונה, האורחים הראשונים הגיעו, כולם עם מתנה בשביל מישל ועם בקבוקי משקה חריף. אחרי שעה אחת, הדירה הייתה מלאת אורחים. רובם היו זוגות צעירים ישראלים או זרים שאני לא הכרתי. האווירה הייתה נחמדה מאוד, חמה, כולם דיברו עברית או אנגלית. לראות את כל הזוגות האלה גרם לי תחושה ממש לא נעימה. איך לא לחשוב על סילביה. גם אנחנו, היינו זוג נהדר ומאושר. גם אנחנו, חייכנו ,התחבקנו והתנשקנו. ועכשו, היא שם ,בורסאי, לבדה! אני כאן, לבד ואומלל! לא סבלתי את המצב ורצתי לחדרי כדי לקחת כדור נגד דיכאון. כשחזרתי, מישל קרא לי: "פיליפ, בבקשה תכיר את יורם, יורם הוא אחד מהשותפים שלי לטניס והנה חברתו חנה ואחותה איילת".