"בבקשה… הכל רק אל תלך…"

אמא קראה לי, אני חושבת שהיא רוצה שאני אלך לקנות כמה דברים מהשוק.
היא מביאה לי כסף ורשימת מצרכים, שאני זוכרת בראש, כי איש מבני משפחתנו לא יודע לכתוב. אני יוצאת החוצה. הרוח, הרוח הנעימה. אני אוהבת להתענג עליה בכל פעם שמותר לי לצאת החוצה.
אני מגיעה לשוק, הוא עמוס אנשים. אני מדברת עם מוכר הדגים, וגם עם האישה הנחמדה מחנות הפרחים, שכל הזמן מביאה לי כמה בחינם, "לאמא במתנה" היא תמיד אומרת.
הסיבוב הרגיל נמשך כעשר דקות, אך אני תמיד מוסיפה לו עוד שתיים, כדי לבקר אותו.
אותו…
אני ממהרת מהר אל הגבעה. מקפצת קצת בשל גובהי הנמוך. אני רואה לפתע את ראשו מציץ, ואז את חיוכו שמתרחב.
"חשבתי ששמעתי אותך באה." הוא אומר ומתקרב כדי לתת לי חיבוק זריז. אנחנו יושבים זה לצד זה ומספרים חוויות, מה עבר עלינו בשבוע הזה…
פתאום פניו נעצבות, והוא שותק.
"קרה משהו?" אני שואלת בתמיהה. אם כן, למה הוא לא אומר לי ?
הוא מביט בי במשך כמה שניות כמתלבט, ואז אומר, "אני עוזב. אמא שלי לא יכולה להמשיך לעבוד פה, קשה לה." שתיקה. "היא אומרת שדודה שלה הזמינה אותה אליה, ושהיא יכולה להשיג לה עבודה קלה יותר ושתהיה בסדר מבחינה כלכלית." הוסיף.
אני עדיין שותקת. העקצוץ של עיניי מציק לי ואני חוששת שאתחיל לבכות. הוא.. הוא עוזב? אבל… "אבל מה איתי? אני לא אוכל לראות אותך יותר…" פלטתי. הוא מביט בי בעיניו העדינות והחיוך הזהיר שלו מנסה לנחם אותי, אך לשווא.
"אני לא אוכל לשמור אלייך לנצח, את יודעת, את צריכה להמשיך האלה אחרי שאלך, את צריכה להישאר חזקה בדיוק כמו שלימדתי אותך." ראיתי ששפתו התחתונה רועדת. זה קשה גם בשבילו. לא יכולתי להחזיק את זה עוד ופרצתי בבכי עז, שוכחת שעלולים לשמוע אותנו. הוא ניסה להרגיע אותי אך לא הצליח.
איך אוכל להירגע? הוא האדם היחיד חוץ מאמי ואבי שיש לי, שדואג לי ומגן עליי.
אני הייה בודדה שוב עם הוא ילך…
נאחזתי בשולי חולצתו, כאילו שזה ימנע ממנו מללכת, מלעזוב. הוא הניח את ידו בעדינות על לחיי והניח את ראשו על כתפי.
"את יודעת… שאני לא יכול… בבקשה…" הוא אמר בין יבבה ליבבה שלי. שפתיו רפרפו קלות על צווארי, מנסות לא לעבור על שום איסור שהו.
התחלתי להירגע מעט, מסדירה את נשימותיי.
"אני אוכל לנסות," אמרתי בפתאומיות. "אך אני לא היה חזקה. אתה… אתה שברת אותי עכשיו…" עצמתי את עיניי וסובבתי את גבי לצד השני. "היו לי כל כך הרבה רגשות כלפייך כל השנים האלה, הייתה לי תקווה מטופשת שתישאר איתי ושיום אחד נהייה ביחד…" שטף דבריי נקטע שהתחלתי לרעוד מעט.
"אני… אני יכול להבטיח לך, שאני אשוב לבקר, אני לא אשכח ממך, אני מבטיח." ידעתי שהוא יבוא, הוא מעולם לא שיקר לי. אני תמיד סמכתי עליו.
"אני… אני יודעת, אבל בבקשה, אל תלך… בבקשה…"
"אני מצטער, זה לא באחריותי, זה כבר נקבע…" לחש, קולו פגוע מאי פעם.
באותו רגע קמתי, לוקחת את הסלים לידי והתחלתי לרדת מהגבעה. העדפתי שהוא לא יבוא אחרי, והוא אכן לא בא.
נכנסתי לביתי אם חיוך מזויף מעט, למקרה שאמא או אבא יראו אותי ויחשדו בדבר מה, אך איש לא היה בבית. הוא היה ריק.
הנחתי את הסלים במטבח, מסדרת כל דבר במקום ופניתי לחדרי. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי, הדמעות שבו להם, מציפות את לחיי שרק התייבשו.
אני מניחה שאין דבר בכוחי לעשות, שכן כמו שהוא אמר הכל כבר נקבע.
אני אעשה כרצונו. אני אשאר חזקה, בשביל עצמי, אסור לי להישבר. אני צריכה להוכיח לו שאני יכולה לשרוד בעולם הזה, אחרת אני אכשל בכל מה שלימד אותי ואראה כחלשה.
אני אעשה את זה, כי הוא אמר לי, כי זו בקשתו.