את נעלמת לי

את נעלמת לי, ממש בידיי. אני מרגיש איך הגוף שלך נרפה, הנשמה עוזבת אותו.
הכל התחיל לפני שנה, כשאמרת לי שאת מרגישה נורא. לקחתי אותך לבית החולים, כשאת מתפתלת מכאבים. החזקתי לך את היד, מחיתי את דמעותייך שפרצו בגלל הכאב, את זעקת, ואני הרגשתי כל כך חסר אונים. הבאתי אותך לבית החולים, שם הרופאים לקחו אותך ממני, ראיתי את פנייך היפות שנכנסות בדלת החדר הרפואי. עיניך הירוקות- כחולות, שיערך הבלונדיני היפה, שפתייך האדומות, אבל פנייך היו חיוורות, עצובות. את חייכת אלי לפני שנכנסת לחדר, מובלת בידי הרופאים. חיכיתי שם, שעה ועוד שעה ועוד שעה. בסוף הרופא יצא אליי בפנים עצובות. חשבתי על הנורא מכל והוא אמר: "יש לה עוד שנה לחיות…"
בכיתי. בכיתי כמו ילד קטן, הרגשתי נורא. שאלתי אותו: "איך היא הגיבה לזה?"
" היא אמרה שהיא שמחה לבלות את השנה האחרונה שלה איתך." הוא אמר.
חיוך עלה על פניי. רצתי לתוך חדרה כשהרופא צועק לי שאסור. לא היה לי אכפת, רציתי לראות אותה. שם היו רופאים עם המסכות שלהם שהוציאו אותי בכוח מהמרפאה.
חיכיתי עוד כמה שעות והיא יצאה אלי. היא חייכה ואמרה שלא כואב לה כלום, אבל ראיתי על פניה כמה כואב לה. את משך השנה בילינו בכיף, אבל ראיתי איך כל יום היא נחלשת יותר ויותר, ונעלמת.
כשהגענו לימים האחרונים שאמורים להיות לה, כמו שהרופא אמר, היא כבר שכבה במיטה, ורק דיברה איתי, על המחלה הסופנית, שמפרידה בינינו. היא אמרה שבטח נחמד בעולם הבא, אבל בתוך תוכה היא פחדה. היא החזיקה את ידי וידענו, ידענו שזה נגמר, שאת שיערה לא ארגיש יותר, שאת שפתיה לא אנשק, שלא ארגיש יותר אותה. זהו, זה נגמר. בשעות האחרונות שלה, שברופא אמר שכל רגע היא עלולה למות, ישבתי לידה במיטה, החזקתי אותה בזרועותיי. היא חייכה, היא שמחה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ואני אמרתי לה שני אוהב אותה. היא אמרה: " אני מודה לך שאתה איתי ברגעים האחרונים שלי"
עניתי לה: "אעשה הל כדי להיות איתך."
היא אמרה: "בלעדיך הייתי מתה כבר לפני שנה, בבית חולים."
אמרתי: "אל תגידי את זה, זה לא נכון."
" זה נכון, בלעדי האהבה שלך לא הייתי פה, זה מה שהחזיק אותי בחיים."
היא התקרבה אליי ואני אליה, והתשקנו. נשיקה עוצמתית, אחרונה, רגע לפני שהכל נגמר. היא חזרה לשכב בין זרועותיי ואמרה לי: "להתראות אהובי." ואני התחלתי לבכות. אני הרגשתי איך היא מתחילה להרפות מאחתה בידי, איך העיניים, הידיים, הרגליים מורפים. אני ממש הרגשתי, ממש הרגשה שהיא נעלמת לי, נעלמת לי בין הידיים.