את הנעשה לא ניתן להשיב

מסתכלת על משפט ישן, כינוי שהיה ואיננו עוד, כוונה טהורה שהתפוגגה לה.
לא יכולה להסביר, לתאר, להראות את מה שאני ככ מתאמצת להסתיר.
את התחושה הזאת שקר לך. ואתה רועד. מתחת לשמיכה אין סופית הקור לא מרפה, הגוף מקפיא את התחושה, הידיים כואבות והחזה צועק הצילו. כולם בגלל אותו דבר קטן שזורם בזרם הדם ומקפיא חלק חלק ממך. שובר כל מה שנתקע בו ומכאיב בדרך.
התחושה הזאת. שאין לה שם, כינוי, אח ורע. שאין לך דרך להמחיש. שאתה יודע שלא יצליחו להבין. שאתה ככ רוצה שמישהו רק יגיע וישאב אותה. ינקז לך את כל מערכת הדם עד שהגוש הזה יתפס. יזריק לך תרופה שתשרוף את כל הבפנים ותעביר תחושה חמימה.
הגוף הרועד והכואב מנסה לכתוב עד שכבר אי אפש…

הלוואי ויכולתי להסביר. לתאר במילים. לגרום לך להרגיש איך אני מרגישה עכשיו. מה מעלה בי המשפט 'פשוט ויתרתי'. ויתרת עלי. ככ בקלות. במשפט אחד משהו ממני הלך, ברח, התאדה, נגנב.
הפכת אותי מאדם שלם, חזק ובטוח – לשבר כלי.
לנהר אינסופי של דמעות שיורדות ללא הרף מכל משפט, חיבוק של כל אדם, ומכל מבט או מילה שלך.
חזרתי שנים אחורה. להיות אדם נטוש, מפוחד, שונא עצמו ומרחיק עצמו מכל דבר.
שברת לי את כל מה שבניתי מהרגע שאני זוכרת עצמי. במשפטים קטנים ורמיזות.
מילים יכולות להרוג אומרים. חלק ממני מבין במלוא העוצמה את כוונת הדבר.
כבר שנים שלא נכנסתי למיטה בכוונה להירדם וציפיה לא לקום בבוקר.
כבר שנים לא התמוטטתי פיזית בגלל אדם.
מה עשיתי ככ רע שאני צריכה לעבור את זה שוב? כמה בנאדם נורא אפשר להיות שאני מקבלת את העונש הזה שוב ושוב.
ומה עשיתי לך בעצם. או לא עשיתי. ומה הייתה הכוונה שלך. שגרמה לחלקים ממני להתפוגג, כל משפט, כל מילה, כל רמז מהדבר.
כל אדם הוא כד, שביר יותר או פחות זה תלוי, הייתי כד מלא חלקים מחוברים יחדיו. שומרים בקנאות שאף טיפת מים לא תצא.
ועכשיו זה כבר לא פטיש. זה רימון יד. שהתפוצץ בפנים. ואת הנעשה לא ניתן להשיב.