אתה עדיין חבר שלי?

הוא לומד בפנימייה צבאית, והוא היה אמור לצאת שישי הבא לשבת, הוא הבטיח לי שהוא יצא הוא ישר יקח אוטובוס אלי. אחרי שבועיים שלא התראינו. לפתע, הוא התקשר אלי ואמר לי שהם נשארים שבת, השבת המתוכננת. בכיתי לו כול כך על זה שלא התראינו קרוב לחודש ושבתור בני זוג אנחנו לא מתראים, הוספתי ואמרתי לו בלחש "בטח גם לא תהיה פה שנחגוג שנה, התאריך קרוב ובקצב הזה לא נתראה גם בשנה וחצי". הוא הרגיע אותי. הוא הסביר לי שהדבר שהוא הכי רוצה זה להיפגש איתי, ללטף את שערי ולחוש את מגע ידי. ואתמול, אחרי שלושה ימים, הוא אמר שנמאס לו לשמוע את הבכי שלי כבר בנושא הזה ושאני לא צריכה לבכות בגללו, הוא לא סיים והוסיף בחשש "עדיף שניקח הפסקה… כדי לבדוק מחדש את הדברים, אנחנו לא צריכים להישאר כי התרגלנו." אמרתי לו בקצרה "הפסקה היא מילה יפה לפרידה" וניתקתי.

עבר מאז יום. אתה מתקשר בלי סוף ואני עוצמת את עיני בתקווה שהצלצול ייפסק, ממתי הוא כול כך ארוך?
התעלמתי. המשכתי. בלעתי את הבושה שעמדה על לשוני, הבושה שצרמה כול הדרך בגרוני.
חבר שלך, יוני, התקשר היום בבוקר, בשעה 10:00, עניתי לו בטון אדיש אך פגוע, אני בטוחה במאת האחוזים שהוא שמע בקולי את הלילה האיום שעבר עלי.
הוא בלע את רוקו והחל לדבר. הוא סיפר לי שבתור שותפך לחדר שהכול נראה אחרת. הוא אמר לי שהוא מסתובב בדיכאון מאז הניתוק שלי ופרידתנו. הוא אמר לי שלפעמים הוא קם באמצע הלילה נכנס ומסתגר בשירותים ושומעים משם קולות בכי. אפילו ציינת לי את השיר הספציפי שהוא התחיל לשמוע. השיר ששלחתי לו חצי שעה לאחר הפרידה, המילים הצורבות והמנגינה המדכאת. הוא אמר לי שאתה לא אוכל ושהוא נאלץ לדחוף לפיך אוכל גם אם זה לא הכי באישורך. הוא אמר הכול, כול מה שעל ליבו, והוא סיים במשפט; "את חייבת לעשות משהו, הוא שבור ממש.." אמרתי לו שאני אדבר איתך בערב, 'אנסה' חשבתי בליבי. הוא אמר לי שהוא מודה לי ומעריך את הקשבתי לו ומקווה שאני אעשה הכול כדי שאתה, מי שכול כך פגע בי, תמשיך לתפקד כראוי. שמעו בקול יוני את דאגתו אליך. ואני הבטחתי בליבי שאני אקיים את מה שהבטחתי ליוני, אני אעשה הכול. אתה עדיין בליבי, למרות שפצעת אותו – אתה עדיין שם!
ותמיד תישאר….