אתה סתם פחדן-סיפור הראשון שלי באתר

השמלה הלבנה שנתפרה במיוחד בשבילה,הנעליים הלבנות הגבוהות והתסרוקת הלוחצת את קרקפתה.
היא חשבה שכול זה יישתלם לה כי הריי זה היה אמור להיות היום המאושר בחייה,כנראה שטעתה.
במשך שעתיים שלמות חיכתה לו שם בלחץ,ראשה כואב מהסיכות התקועות בשיערה וליבה הדופק בחוזקה מהלחץ.
לפתע מישהו נכנס לחדר המיועד לחתן והכלה,עוד כמה דקות אמורה להתחיל החופה והחתן עוד אינו כאן.
היא הסתכלה על האיש שעמד מולה, היא לעולם לא ראתה אותו בחייה אך הוא הסתכל עלייה בעצב וברחמים.
בידיו הייתה פיסת נייר.
היא נשמה עמוק ובלעה את רוקה בקושי.
"המכתב הזה.." החלה לדבר בלחש היא כיחכחה בגרונה והגבירה את עוצמת קולה.
"המכתב הזה בשבילי?"שאלה בחשש.
הוא הינהן אלייה חלושות והביא לה את המכתב בעצבות מסוימת.
היא פתחה אותו בידיים רועדות,וקראה אותו לאט.
לאחר שסיימה לקרוא את קולו בהתה באיש שמולה ודמעות ייצאו מעיניה.
"אני מצטער גברתי."אמר לה האיש.
היא הינהנה חלושות אוחזת בחוזקה את המכתב בין ידייה.
הוא עזב,האיש שחשבה שתבלה איתו את חייה פשוט עזב,לא לא עזב הוא ברח,ברח כמו פחדן והשאיר אותה להתמודד עם הכול.
"אתה יכול לעשות לי טובה?"שאלה את האיש שמולה בקול רועד מנגבת את דמעותיה עם ידייה.
"אתה תוכל להגיד לכול האורחים שהחתונה התבטלה,אני פשוט…."אמרה וקולה נסדק באמצע ומעינייה ירדו דמעות חדשות, היא נשמה נשימה נרעדת ואמרה:"אני פשוט חייבת לצאת מכאן."
"אין בעיה," אמר מחייך חיוך מנחם.
היא הנהנה לו בנוקשות ויצאה דרך יציאתה האחורית של האולם.
הרכב שלה היה שם והיא נכנסה אליו במהירות.
הדלת נטרקה והיא ישבה שם בתוך המכונית לא יודעת אפילו כמה זמן.
בסופו של דבר התעשתה על עצמה והניעה את המכונית והחלה לצאת מהמקום המקולל הזה לפניי שכולם ייצאו וישאלו אותה מה קרה.
דמעות ייצאו מעיניה בזו אחר זאת.
היא עוד לא עיכלה את מה שקרה הרגע.
היא הגיעה לביתה למזלה היא לא מכרה אותו כי הם אמרו שהם יגורו שם.
היא יצאה מהמכונית רואה אנשים נועצים מבטים בפנייה המלאות שחור מהאיפור שנמרח ועל שמלת הכלה היפייפיה שלבשה.
היא החזירה להם מבט מתריס והחלה לעלות לביתה בצעדים כבדים.
מוציאה את הסיכות התקועות בתוך ראשה במהירות,
היא נכנסה לתוך הבית רואה אל מול עינייה תמונה גדולה שלו ושלה מתנשקים.
זה היה מהיום שהוא הציע לה נישואים הוא היה נראה כל כך רציני ומאוהב.
אבל הנה היום הגדול הגיע והוא לא הופיע הוא פשוט ברח.
דמעות ייצאו מעינייה והיא הלכה להוציא את השמפנייה שהייתה שמורה במקרר ליום שהוא יעבור לגור כאן.
טוב כנראה שזה כבר לא ייקרה,חשבה לעצמה מגחכת מעט מהמחשבה הזאת.
היא הוציאה כוס ומזגה לעצמה שמפנייה,היא רוקנה את הכוס בפחות מדקה ומייד מילתה את השנייה.
היא הלכה לסלון ושוב ראתה את התמונה הארורה הזאת אל מול עינייה.
"בן זונה."צרחה בכעס שהשליכה את הכוס על התמונה,והכוס נשברה על הרצפה ורסיסים עפו לכול עבר.
באותו רגע הרגישה שהרסיסים האלה היו כמו ליבה,הוא שבר את ליבה לריסיסים והותיר אותה לבד.
"בן זונה."חזרה ואמרה בשקט יותר והתיישבה על הרצפה שפנייה בין ידייה ויבבות יוצאות מפיה.
היא כל כך שנאה אותו באותו רגע.
היא הרימה את פנייה וניגבה את אפה.
המכתב,המכתב היה על שולחן המטבח.
היא הלכה אליו ואחזה בו בזהירות כאילו הוא שביר וחזרה וקראה אותו מקווה שאולי המכתב הזה לא אמיתי ושהיא רק דמיינה את מה שכתוב בו.
'קרוליין,אני מצטער אבל אני לא מסוגל לעשות את זה
אני מרגיש שזה מוקדם מדיי בשבילי מכדיי להתחתן,אני מניח שגיליתי את זה מאוחר מדיי.
אני יודע שאת בטח עכשיו פגועה ממני ושונאת אותי אבל אני חושב שעשיתי את מה שטוב בשביל שתינו.
אני מקווה שיום אחד את תסלחי לי על זה,
ממני קווין.`
זה מה שהוא כתב היא קראה את המכתב הזה כל כך הרבה פעמים בלילה הזה שהיא זכרה אותי בעל פה.
ייסלח לו על זה? הוא חושב שהוא הרג את החתולה שלי,הוא כרגע הרס אותי ושבר אותי,זנח אותי לעמוד לבד ביום שהיה אמור להיות המאושר בחיי.
כרגע כבר לא הצליחה למצוא יום מחורבן כזה שהיה לה בחיים.
אבל אין מה לעשות אני חייבת להמשיך בחיי עם כל השנאה שלי אליו,אסור לי לאבד את התקווה.
ואולי יום אחד כבר לא אחשוב על הפחדן שנטש אותי המחשבה שזה הכי טוב לשתינו.
כנראה שלחשוב זה לא הצד החזק שלו.