אתה זוכר? (חלק ראשון)

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. הוא היה בכיתה ח', אני ז', הייתי חדשה בבית ספר.
לא היו לי כלכך הרבה חברים כי הגעתי מבית ספר אחר אבל זה בסדר.. אני רגילה להיות לבד. כל חיי הייתי לבד.
ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 8 ומאז אני גרה עם אמא שלי אבל רק השנה עברתי לגור עם אבא שלי. זה מאוד מוזר לגור לבד עם אבא במיוחד שאני בת יחידה כי זה קצת מטריד כשאבא שואל אותי אם יש לי חבר או מתי מגיע הרגע שעדיף לו להתרחק ממני (ככה הוא קורא למחזור שלי). זה קצת עצוב ולא נעים שהוא שואל אותי על בנים במיוחד כי אני כמו בן בעצמי. מאז שאני קטנה הייתי סוג של טומבוי. תמיד העדפתי להתלכלך ולשחק כדורגל על לשחק בבובות, זה לא היה הקטע שלי. בכל מקרה, גם אם לא הייתי טומבוי מעולם לא הייתי מסוגלת לדבר עם בן שמוצא חן בעיניי, אני יכולה לעשות הכלללל אבל זה- אין מצב.

כשהייתי קטנה לא הייתי מקובלת. בעצם, בקושי היו לי חברים. העדפתי להתבודד בחדר שלי ופשוט לדמיין שהחיים שלי מושלמים ושום דבר שקרה לי- לא באמת קרה.
תמיד הסתכלו עליי בעין רעה, תמיד חשבו שמשהו לא בסדר איתי ולכן כולם העדיפו להתרחק אבל איכשהו הייתי בסדר עם זה. היה לי טוב לבדי. להיות לבד ולהיות בודד זה לא אותו הדבר ולרעתי הייתי שניהם אבל זה אף פעם לא הפריע לי.

הסיבה שעברתי לאבא שלי… בעצם, אני לא כל כך יודעת. לא דיברתי איתו שנים ופתאום באמצע החיים הוא החליט לתקשר איתי ולהתעניין בחיים שלי אז כעבור כמה חודשים אמא שלי החליטה שאני אנסה לגור אצלו קצת כדי להתקרב אליו וזה קצת עבד.